כמו לתפוס פרפר במעופו ( מתוך דברים של אגי משעול על המוזה)
אמרתי לרונית: בואי נלך לצלם סוכות. עמית סיפרה לי שיש לא רק תרנגולים אלא גם המון סוכות ברחוב שלה, בתל כביר. בואי ניסע בשבת השכם ונראה… עד שנה הבאה לא יהיו סוכות שוב. זה אירוע חצרות אחוריות שנתי – חגיגה!
ללכת בשתיים זה קצת אחרת. התחלנו ממש בחשיכה, נפגשנו בפינה בחמש וחצי. העיר שקטה וחשוכה כמו שאנחנו אוהבת, עוד מעט יתגלו הדברים. יצאנו מהמכונית בחושך, בהתחלה אין שום תחושת כיוון, או תמונה מנטלית של הסביבה. אפשר להרגיש ממש כמו מגלות ארצות כאן, ברחוב ארבר, בעצם קרוב מאוד הביתה. פה ושם מבליח אור – בסוכה בחצר, בחלון בודד. העיניים מתרגלות לחשכה ואז ראינו גם את הסוכות החשוכות. כמה מהר לומדים להבין את הסימנים של הארץ החדשה הזאת – בסוכות המוארות אין איש ואילו בחשוכות – ישנים אנשים, מכורבלים בשמיכות. אנחנו מדברות בלחש, מנסות לא להפריע את מנוחת הישנים בסוכות, אילו הבוטחים בחצרות. ככל שהסתכלנו יותר – מצאנו עוד ועוד סוכות. לחושך שפה משלו, קל לקרוא בה איום. אבל בשתיים זה קצת אחרת – האיום הוא נושא לשיחה, השקט מעט פרוץ.
סוכות זו הזדמנות טובה ללוש קצת את עניין הארעיות. לשוטט במחשבות, למולל, להרהר סתם ככה. אנחנו מפשילות בדים, מציצות פנימה בסדקים ומוצאות בפנים סימנים לחיים של אחרים. שכבות של שקיפויות ומחשופי וילונות מפתים אותי לצלם עוד ועוד. הרגע הזה החולף, המציצני מציף אותי בתרגשות. הנה אנחנו אורחות בסוכות (אושפיזות?), אמנם לא מוזמנות, ובכל זאת.
הן צצות אחרי יום כיפור, בחצרות, במגרשי חניה, במרפסות. ארבעה קירות דקים, חלון ולפעמים וילון, כסא, שולחן – כמו בציור ילדים. אוכל על השולחן וזהו, בית? שלד של בית, לפחות בית זמני. הסוכות בחצרות ובמגרשי החניה רובן מהזן הנרכש מוכן – ״סוכה לנצח״. החג הזה במהותו הוא החלטה מוסדרת וקבועה מראש לחגוג את החולף, תכנון של זמניות. בין החג לסתיו שבא אחריו מקופל הארעי ונח, מאופסן, מחכה .
אני נזכרת שכתבתי שיר על סוכות, כל כך מזמן שהלב ממאן להאמין שזו הייתי אני. כשבאתי הביתה אפילו מצאתי אותו, הנייר מאוד ישן, אבל המלים עוד שם, בכתב שהיה שלי פעם. בת כמה הייתי כשכתבתי על גיל שבע עשרה כאילו זה היה מזמן, בת שמונה עשרה וחצי? כמה זמן לוקח עד שרגש חובק כל הופך לזמני?
לאט לאט החשכה נמהלת באור. שום דבר לא נשאר כשהיה. ממגרש הכדורגל השכונתי נשמעים קולות נערים משחקים – עוד לא הלכו לישון או כבר קמו? הבוקר שעולה מאפשר לראות את הפרטים – בחצר אחר חצר אנחנו מוצאות אוצרות – לבבות בקרעים, ציפור מכמירת לב, פרחים שצומחים לתפארת האנטנות.
אבל מה ששובה את לבי יותר מהכל הוא התשוקה, הצורך הנפלא לקשט את הארעי, בר החלוף, לעטר אותו בצבעים וביופי, לתת בו חותם אישי. גם הקישוטים כאן רובם זמניים, פגיעים לזמן ולאקלים ועשויים ביד לא מקצועית מחמרים מתכלים. כמו פרפרים – תכשיטי הסוכות מבריקים ביופי קצר מועד. אולי כוחו של הרגע בדיוק בכך. הנה אני מנסה בצילום לתפוס את הבזק הצבע הזה, לשמר את הבוהק, לקחת אותו איתי.
אני מוצאת את עצמי חושבת שדווקא בחג הזה שבו אנחנו מצווים על שמחה יותר מאשר מכל חג אחר ״והיית אך שמח״ ושמחת בחגך״, מתבהרת איזו מסקנה מטרידה (מבהילה במיוחד בשבילי חובבת המוכר והקבוע. ימים רבים כל כך אני נשענת על נוחות השגרה): בר החלוף, המשתנה, זה שיתרחק בעוד רגע – הוא זה שפותח את הדלת לשמחה, מאפשר לה לנבוע, לנשוב פנימה.
רוח קל נושב בבדי הסוכות. אפילו בשעה המוקדמת הזאת חם, אבל יש באויר כבר רמז, אוושה של סוף הקיץ. הגשם שאנחנו מבקשים עליו, שאולי יבוא אלינו, אל סוכות הסתיו, יטפטף פנימה בינות לענפי הסכך, במירווחים. הגשם שיביא את השינוי שאני מייחלת לו מכל – השינוי באוויר, התחייה האביבית של החורף התל אביבי ואיתו ״אחרי החגים״ הידוע, ההתחלה השנתית של השגרה. התחלות שיהיו מצע שעליו יצמח שוב הארעי, בחצרות וגם בי.
מנפלאות נוי הסוכות וקישוטי הבמה – בין שלגיה למטאטא שמחכה בפינה, בין כסאות הפוכים לתחילת היום – מצאתי חבר ותיק! בזמן שאני צילמתי אותו ואת הרימון המעורסל לתפארת, רונית צילמה אותנו יחד, ולשמחתי המופתעת אני ממש מחבבת את עצמי בתצלום (תחת והכל)…
חייכתי לעצמי: הנה אני במיטבי כשאני כמו ממש כמו פו – כולי בתוך הרגע, ולא פחות… חושבת על ארוחת הבוקר / הקפה (הפוך קטן-חזק לא ממותק-הרבה קצף-טיפה קינמון למעלה) שאחרי הרגע הזה…
הראיה הרגישה שלך מביאה אלינו את הארעיות והקישוטיות וגם אוסף של דברים ששייכים לשם וסוגלו לפה. מסע מרתק. אין כמו את – דורית אהובה.
אין כמוך חמוטל, שרואה אותי ברוך, בחיוך ובהבנה. כל אילו הם הצידה שלי למסעות הגילוי שלי. תודה
הצבעוניות והשמחה והאור בחג המיוחד הזה, בא לידי ביטוי כל כך יפה אמיתי ומרגש. תודה על העונג , דורית.
תודה אורה על שהצטרפת אלי לשיטוטי בחצרות האחוריות. זאת שמחה גדולה בשבילי למצוא חברות לדרך… זה מאיר אותה באור שאין לו תחליף
דוריתי מענג לשוטט איתך במסעותיך. את מאירה הפעם את הקישוטיות המתחייבת של הארעי , את הצבעוניות העזה שמכסה על עוני מנוול, ואת הארץ החרבה בלב הפיתוח והבינוי. הכל זה אותו דבר, ופו כמו תמיד, אומר זאת טוב מכולנו. המשיכי לכתוב. מיקי
מיקי, איזה כיף שאתה מצטרף 🙂
שמחה אמיתית לפגוש כאן חבר כמוך להלך ולשוחח איתו, כמו פו ופיגלט, על החיים , על החצרות, ובכלל
תודה
אחד המקסימים שבפרקים! וגם אחד השמחים שבהם, וככל שבר-החלוף משתנה, בעזרתך הוא אכן "פותח את הדלת לשמחה, מאפשר לה לנבוע, לנשוב פנימה". נהדר.
איתך ללי׳לה נפתחת לי הדלת לשמחה, ואת לימדת אותי הרבה על הפיכת הלימונים ללימונדה 🙂
כמה טוב שאת!
הי דורית
כתוב יפה מאוד והצילומים מאוד מעניינים
בתיה
תודה בתינקה
שבאת לבקר ולהתארח בסוכות
להתראות
דורית , איך הצלחת בהבל קסמייך להאיר את הסוכות שמזמן כבר הן כל כך עלובות ושבלוניות. העדשה שלך מצליחה לבודד את מעט היופי שנמצא בם ובאותו זמן העליבות כל כך נוכחת. נזכרתי בסוכה של נעמה שאין לה אח ורע ובכמיהה שלי לארעיות. תודה!
דינה, כן, כן – הסוכה של נעמה – הזכרת לי – סוכה במיטבה 🙂
אני מאוד אוהבת את הראיה שלך ואיךש את מבינה אותי ומוסיפה לי עוד שכבת התבוננות בדברים שלי, זה סוג קוסמות שמביא לי שמחה. תודה
ישב קצת זמן על המדף הווירטואלי שלי ועכשיו קראתי. כמעט נראה שעוד מעט תצאי כבר לצלם שם בחוץ. מחד מזכירה נשכחות ילדותי עת הייתי נוסע לשכנים של סבתי לבלות את החג בסוכתם שהייתה במרפסת או על גג הבית ומאידך חשבתי איך אני כמבוגר לא קיימתי כהילכתה את מצוות הסוכה ורק בערב החג ובמוצאו גם עם אורית לבד ואחר כך עם הילדים היינו ״מתאשפזים בסוכת הגפנים המקושטת של משפחת יצחקי האבא של אורית. לאחר פטירתו גם זה נגמר וחבל. הוכחת יהדותינו ומסורתנו הולכת ודועכת מדי יום כמעט והחלק הזה בזהות ובשיוך שנעלם הוא סוג של חסר שלא עושה לפחות לי טוב. הנוהג של הסוכה שמשתמר מן הסתם יותר בפרפריה שומרת המסורת הוא
שמחה שהולכת לאיבוד וחבל. סוג של ציור לנפש שנמחק.
אהוד יקירי, כמה טוב לטייל אתך במשעול זכרונות הסוכות. במיוחד מכיוון שבשיטוטי בארץ החצרות האחוריות אני מנסה בין היתר למצוא את שורשי המולדת שלי. מה שבאמת מרגיש לי כמו מולדת ואין כאן שום מובן מאליו, מלבד העברית היא לגמרי המולדת. ואני מגלה שהיא מורכבת מזכרונות הילדות האלה – למשל של הסוכה שהיינו כל הילדים של הרחוב בונים, ממדרכות תל אביב, ומהאזורים הלא בנויים שנותרו בור, ששיחקנו בהם בילדות – תבנית נוף מולדתי שאני מוצאת לה הד בחצרות.
תודה, טוב שבאת, זה מביא לי שמחה 🙂
כבר שכחתי שהיה סוכות. כבר שכחתי שבסוכות יש גם סוכות. והעיקר – מעודי לא פגשתי סוכות מזווית רגישה כזאתי…
ענת יקירה, הנה את מביאה לי שמחה גדולה. היה שווה לצאת
לראות בסוכות 🙂