על מתנות ומיגרנות

לגלריה היתה חצר אחורית. נטע הראתה לנו שם את הפסל ואני היצצתי מעבר לגדר לחצר השכנה וגיליתי שם מכונת כביסה. הביקור עם אפרתי בגלריה עינגע בתערוכה הנהדרת של מרב קמל חליל בלבין יואב אפרתי – ״קרנפים״ – היה חלק מבילוי יום הולדת, ואז שיגעון החצרות האחוריות חטף אותי שוב. כטוב לבי בחופשה ובבילוי, ובהיתר גילי המופלג פתחתי את הפה וסיפרתי לנטע על הרומן המתמשך שלי עם החצרות ועל הבלוג, אורו עיניה של נטע והיא הובילה אותנו לחצר אחורית סמוכה. wow!

sliding של אסף אלקלעי, בחצר האחורית של גלריה עינגע

כמו החיוך של החתול המלים שלי קיבלו חיים משל עצמן והוליכו אותי הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות השפן, בעקבות הטירוף למלכת החצרות האחוריות! וכך הבאתי על עצמי מתנה מושלמת ליום ההולדת – חצר לא נודעת ומלאה כל טוב. הכל מצאתי שם! מסיבת יום הולדת של ממש !

בודהא

הו חדוות השיטוט! אין לי אלא לדבר בשבח הסטיות הנפלאות מהדרך, בעיקר בימי הולדת. ועדיין, למרות השמחה שגרמה לי לקפץ כעז כדי לצלם (עדות מזמן אמת של בתי) כחום היום ועם ברך דאובה לא מצאתי את מפתח הזהב הזעיר לתחילתו של הפוסט הזה.

ואוסיף ואכתוב בשבח הבהיה והשיטוט חסר המטרה גם ברשת שהביא עד אלי פוסט של מירב גולן לרגל מאה וחמישים שנה לספרו של לואיס קרול ובו ציטוט מארץ הפלאות. כן, בדיוק זה מה שחסר לי. הנה המפתח, הנה:

החתול רק חייך כשראה את אליס. …
״שונר צ׳שר,״ היא פתחה בהיסוס מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי; אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. ״טוב, עד כאן הוא מרוצה,״ חשבה אליס, והמשיכה,״ התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,״ אמר החתול.
״לא אכפת לי כל–כך לאן-״ אמרה אליס.
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,״ אמר החתול.״
״-בתנאי שאגיע לאנשהו,״ הוסיפה אליס כהסבר.
״בטוח שתגיעי,״ אמר החתול, ״אם רק תתמידי בהליכה.״

האם זה מוטו? כל מה שרציתי לומר בתמצית? או אולי בעצם סיום מושלם? שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת…  נזכרת בערבים בהם אבא שלי קרא לי את הספר לפני השינה כשהייתי בערך בגודל של עליסה (היא אליס היום) וכמה הבהיל אותי החתול הנעלם וחיוכו העצמאי, שנשאר אתי אחרי שהספר נסגר, חושף שיניים בחשיכה. במפגש המחודש, המאוחר, ההנחיות של החתול נראות לי ברורות לחלוטין; וחיוכו? האם הוא פניו של כאב? בשמש הצהרים העזה, המסנוורת, ציורי הגרפיטי בהקו והחצר המזמינה שינתה פניה ופתאום נראתה כמו מיגרנה.

המחשבה על מיגרנה שוטטה אלי ביודעה שללואיס קרול היו מיגרנות. כמו לי. נזכרתי במיגרנה הראשונה שלי בגיל שתים עשרה במחנה קיץ בצופים כשסידרנו בצהרי יולי אבנים מסויידות לקישוט המאהל: הראש פעם כאב נורא כל אותו אחר הצהרים, הקאתי בלילה מחוץ לאוהל אל האבנים הצחיחות. המיגרנה גדלה עם הנשיות שלי, מלווה אותי לכל מקום ומלמדת אותי על כאב טהור. לרגע חוויתי את הבחילה, את צרחת הראש המתפוצץ מבפנים, את הצורך הדוחק, הנואש והמיידי לברוח מהגוף למקום כואב פחות. לשתות משהו, לאכול משהו שיקח אותי לגוף אחר: תרופה, שיקוי, דבר פלא. נזכרתי שקראתי על ״תסמונת אליס בארץ הפלאות" (מצב שבו האדם חווה את גופו או חלקים ממנו כגדולים יותר או קטנים יותר מן הממדים הנכונים – AIWS) שאולי לואיס קרול חווה בזמן מיגרנה ושהיתה השראה לאליס הגדֵלה והקטֵנה, המתרחקת מכפות רגליה וחוזרת מתקרבת לעצמה.

שאלתי מחברה את הספר וחזרתי לקרוא בו:

אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה ולכן ניסחה שאלה אחרת. ״ איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?״ […]
אמר החתול:״ כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.״
״איך אתה יודע שאני מטורפת?״ אמרה אליס.
״זה ברור,״ אמר החתול, ״אחרת לא היית באה לכאן.״

כן הוא צודק. באתי לכאן שוב, לביקור שני בחצר, הפעם אחר צהרים, האור קצת אחר. ואני מוצאת שזו חצר אולטימטיבית: יש בה הכל מכל. כל מה שאני מחפשת. האם יש טעם להמשיך לחפש עוד חצרות?

ואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:

״בבקשה, אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת: אתה גורם לי סחרחורת.״
״בסדר,״ אמר החתול;

החתול האפור הסתובב  בעודו מביט בי ונעלם בנבכי החצר, מאחורי הספה או בתוך המבנה ההרוס שנראה כמו שטח אימונים ללוחמה בשטח בנוי. נזכרתי בחתולה שלי, האפורהֿ זו שנפלה שלוש קומות ונעלמה ולקחה אותי איתה לארץ החצרות האחוריות.

החתול של אליס הפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן–מה לאחר שנעלם כל היתר.
״מוזר,״ חשבה אליס; ״כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול? זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!״

ביציאה אני פוגשת עץ משאלות, שקית הנילון המוארת מתעופפת ברוח ונושאת את המשאלה שלי הלאה לרחוב ואז אני שמה לב לדבר מוזר באויר: בתחילה לא עמדתי על טיבו, אולם לאחר שאתבונן דקה או שתיים, אבחין שזה חיוך, ואומר לעצמי, ״זהו החתול–צ׳שר: עכשיו כבר יהיה לי עם מי לדבר.״

כל מיני נון ביתים:

* התרגום שצוטט בפוסט של מירב גולן שונה מהתרגום של רינה ליטוין שאני ציטטתי מתוך ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, הספר המוער, הספריה החדשה. השוואת תרגום היא גם תחביב חביב.

* התערוכה העכשווית בגלריה עינגע Twilight Zone

* לא מצאתי בפוסט מקום מתאים במדוייק לציטוט האוהב עלי ״מותר לחתול להסתכל במלך״ – אז אניח אותו כאן 🙂