אמצע מאי. הרחקנו מן הבית, נסענו דרומה לצימר בחבל הבשור.
בדרך עברנו ברגבים, עצרנו לקפה, האם אוסף הספלים הזה יכול להיחשב לחצר אחורית? איך שלא יהיה זה מצא חן בעיני. המשכנו
לצימר שכולו בסגנון יפני. יש גם גן – מקלט למחשבות. בועת חופשה שמילאתי בקריאה ובבהיה. השקט שעטף אותנו היה מתובל בפכפוך מים של מפלצ'יק – כזה שמדליקים במתג חשמלי. מלאת אוויר ורוח, באור הזהוב של אחר הצהרים יצאתי מן השער החוצה
לנוף משתלות עזובות, חצי פסיעה ביני ובין חדוות החצרות האחוריות, אהובותי: מגרפות וחלודה, כסאות מושלכים, בלון ששיחקו בו פעם. פסעתי קצת בשביל העפר, הרוח היכתה ביריעות הנילון של המשתלות הצחיחות ופתאום ראיתי לפני… שער בסגנון מזרחי. מה הדבר הזה עושה פה? דרוכה עברתי בו וכמו עליסה נפלתי עמוק פנימה והגעתי לארץ פלאות, לנרניה שלי, גן קסום ונעלם, סמוי מן הדרך הראשית.
נכנסתי לאט מוקסמת וחוששת, נזכרת בפתיחת הסרט שדרות סאנסט של בילי ווילדר.
מתבוננת סביבי בפליאה, עטופה בתחושה שכמו לויליאם הולדן המקום חיכה לי, מסתורי, מלא רמזים ותפארת עבר אילמת. מתעכבת רגע, מחכה שהמשרת בכפפות הלבנות יזמין אותי להיכנס וגלוריה סוואנסון תתגלה לי גדולה מהחיים, מלאכותית ואמיתית בה בעת. האמנם איחרתי?
מוצאת את עצמי במתחם ריק של צימרים מעוצבים בסגנון מרוקאי. המקום נראה כאילו נעזב בחטף, נדמה לי שעוד רגע ישובו לכאן כל האנשים. אני מצלמת דרך מסך הצמחים שגדלו פרא כאן כמו הינומת תחרה קרועה. הזמן אולי מאהב עצוב, או אולי מסוכן, אבל האמין מכולם. הוא נשאר, עוטף את הגן בקוריו ואינו מרפה, מחבק ואחיזתו הולכת וגדלה והגן המרוקאי הזה בלב חבל הבשור מבהיק בתוכי כמו מראה, משקף. האבק הנאסף על השולחנות הנטושים מרגיע ומביא לי את חיוכו הביישני של הספק, הבהוב של פרימה בנוֹי הסדר הקיים. יושבת על שפת הבריכה הזנוחה הריקה ממים, מתבוננת במעזבה סביבי, ומעלה בזכרוני דף מספרו של סבא שלי ישראל אפרת
מתוך הספר מילים ודממה, עמוד 12, ספרית פועלים, תשל"ח 1978
התפאורה של הפנטזיה המזרחית המתבלה מקבלת ממשות, כתמי מציאות. הדיקט הצבוע דוהה ונאסף יחד עם עקבות הזמן אל הטבע. החדרים, הכסאות, החפצים כולם כמו יוצאים מהבועה, מהתפאורה של סרט ההוליוודי הישן וחוברים אל העולם. הזמן כורך את מעשה ידי האדם והטבע ואורג אותם לסיפור. ואני לבדי כאן איתם, בנינוחות הולכת ומרפה מחלקת הנעורים. הסדקים הם גומות חן.
בתחילה התאהבתי, אחר כך התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם? למה אני מעדיפה את העזובה הנשכחת על פני מקום מטופח, מעוצב, מצוחצח? למחרת, ביום החופשה שלי השכמתי בחמש בבוקר, בזמן חלום, כשהחושך רק התחיל לסגת, כדי לבדוק. נעלתי את נעלי ההתעמלות במקום הכפכפים (מי יודע את חצרות המושב? מודאגת אורבנית שכמותי, שמא אתקל בנחשים?) יצאתי שוב דרך שער היפני, בין הפרחים הסגולים, פסעתי על הגשרון מעל לבריכת דגי הזהב והגעתי לשערי מצודת הגן העזוב כשהאור נהיה כחול.
מעבירה אצבע ומשאירה עקבות אמיתיים באבק, השקט הזה במלון הרפאים מרגיש לי כמו קול חרוך של זמרת אהובה. האם העזובה היא סם נגד יוהרה, תרופה להיבריס? נדמה לי שהחרולים מעצבים לי תודעה סלחנית יותר, ספקנית, צנועה. השלכת של הזמן מפנה מקום לצער, נותנת לו מרווח נשימה, מאפשרת לקמטי הנפש להתרפות בין הקוצים הקצורים .
אני מביטה בחפצים (מאפרה שהוציאו לרוקן מחוץ לחדר, כיסאות עם הגב אלינו) שנותרו עדים אילמים לחיים שהיו כאן, כמו קצה חוט של סיפור שלא נגמר. ואז רגע לפני סיום, לפני שמורידים את המסך, אני מקשיבה שוב לג'ו גיליס, הוא וויליאם הולדן, כשהוא פותח את סיפור הסרט ומוצאת ציטוט בתוך ציטוט, כמו משחק של קופסה בתוך קופסה, אינסוף מראות – הוא נזכר במיס האווישם מתוך ספרו של דיקנס "תקוות גדולות", בשמלת הכלה המתפוררת שלה ובשעונים שעמדו מלכת בטירה הזנוחה, בסעודת הכלולות שכוסתה בקורי עכביש ובצער. ומבעד לוילון התחרה של העלים היבשה אני רואה אותה בעיני רוחי בגאזיבו המעוטר בקנוקנות היבשות. נעים לי לגלות שככל שאני הולכת בדרך, נפתחות בה יותר דלתות, מתרבות ההסתעפויות, היא קוראת לי ללכת הלאה.
הציפורים מצייצות עם שחר, והחלזונות מטפסים על הזרדים. האם גם אני יותר ממשית?
היום עולה. אור. מצלמות.
"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up."
תודה על השיתוף . מבטך בתמונות ובמילים זורע קסם בחצרות אחוריים, הפעם הננטשים, זנוחים או סתמיים בדרום מקבלים חיות ויופי.
תודה מחסנאית, על הקשב, על המבט. כך התמונות והמלים שלי לא מרגישות נטושות, אלא מלוטפות, שייכות גם למחסן שלך, שאותו אני אוהבת
כל כך יפה, מעורר מחשבה ומציף רגשות, ומעביר למישור דמוי חלום של תודעה. סבך כתב כל כך יפה, ואני רוצה לחזור ולקרוא את כל הטקסט עוד פעם עוד מעט. אחרי מנוחה קצרה. נראה כאילו את עוברת מסע בתוך נפשך, ולוקחת גם אותנו למסע משלנו יחד איתך.
תודה אמנדה, זה מרגש משמח ואפילו מסעיר לקבל תגובה כמו שלך למבט שלי ממישהו שאני לא מכירה: כאילו את רואה ללבי, ומצטרפת לכברת דרך למסע שלי. שבוע נפלא!
הצילומים שלך מדברים בעד עצמם ! וסיפור המסע אל ה"נרניה" המסתורית שלך, מסקרן וכל כך יפה.
תודה לשיתוף ושבת שלום.
תודה אורה על הקריאה והמבט:)
לפגוש חברים בדרך, במקומות בלתי צפויים, בנרניה – זה אוצר גדול!
שבוע טוב.
חויה במיסתורין:) מעניין שעכשיו חשבתי על יפן והטיול בהירושימה,
עוד מעט 70 שנה . והספלים הייתי לוקחת כמה הביתה:)
המיסתורין שבאריגת המחשבות שלך על יפן, הספלים בדרך והגן הנעזב – איזה סיפור נהדר!
תודה על הקריאה ותשומת הלב, אתי 🙂
קסם של מקומות, קסם של דרום וקסם של עין שיש לך אהובתי.
חמוטל חברתי האהובה,
הביקורים שלך בחצרות אתי הם קסם בשבילי. תודה
פשוט נהדר. פותח צוהר לעולמות הנסתרים מן העין ומן הלב.
זה מרגש באמת לגלות שעוד מישהו רוצה לעבור בחלון שנפתח לי לעולם הנסתר מהעין. תודה גדולה, דינה
אהובה, אכן ככל שאת הולכת בדרכך המרתקת נפתחות בה דלתות ומתרבות הסתעפויות, ואת קוראת לי (ולנו, לפי התגובות לפני ובוודאי אחרי) ללכת הלאה, איתך. רשימה משובחת.
אהובה את, ללי. כוחי ושמחתי מידך האוזחת בידי לאורך הדרך. תודה
שלום לך החולמת, יפה כתבת.
חלקו הראשון של סיפור הקסם מקום הזה שפגשת מלא באהבה ולכן זיהית בו קסם, שמו יצא למרחוק ועד היום ניתן למצוא תמונות שלו בשיא הדרו והמראה אינו דבר של מה בכך. חלקו השני של הסיפור לא מכבד את חלקו הראשון הוא מלא ברעות רוח, חרירי עין, פיות גדולים ואי צדק שיתרחש רק אם חלם גר במקום בו הצדק אמור לדור.
שלום למ"מ, ותודה.
זה מאוד מרגש אותי לקבל תגובות מאנשי המקום עצמו – אני רק אורחת לרגע.
הקשר הזה שנרקם דרך הרשת בין השיטוט שלי בחצרות אחוריות ומה שהתעורר לי בדמיון עקב כך ובין האנשים שמכירים את שהתרחש במציאות ממלא אותי בסיפוק ובסקרנות.
אשמח לדעת עוד
מכשף ונפלא. גם אני אוהבת הרבה יותר את הישן, הסדוק והעזוב מהחדש ומצוחצח. לדעתי זה פשוט יותר מעניין ופחות סינתטי.
תודה גדולה ריקי. מה שאני שואלת את עצמי זה האם אני יכולה להחיל את החיבה הגדולה לישן ולסדוק לבני האדם? האם אפשר להיות כך מכושפת מהתהליך, ממה שהזמן עושה לי, כאישה, כאדם?
דורית המיוחדת,
זה שיש לך עין, מוח [מחשבה] ולב משולבים ברגישותם – כבר היה ברור מזמן!
זה שהם אינם נחים גם בחופשתך – מוסיף הרבה נופך למיוחדות שלך.
הנהנים והזוכים מכך הם גם אנחנו.
נאוה, ה"שבויה" כל פעם מחדש בקסמים שאת מרעיפה.
קידת תודה לנאווה בחברות ,
שאני זוכה ונהנית מהקשב הרגיש שלך לשיטוטי החצרות
בלעדיו לא היה נוצר הקסם.
דוריתי, כתיבתך מוכיחה גם הפעם את דעתי הנחרצת על דבר ספרות – לא חשוב ע-על מה. חשוב ה-איך. ואיך שלא אלך איתך אמצא – פנינה!
ענתי, תודה על שאת אתי, בדרכי למצוא פנינים ולהאיר אותם באור החברות.
לקחת סיפור מהחלומות שלי
ברור תרצה, הוא עבר אלי עם הקפה 🙂 תודה
דורית יקרה, עמוק פנימה לארץ הפלאות של עליסה, את לוקחת אותנו לתוך קסם שלא פג. תודה!
דינה נהדרת, כמה טוב לפגוש את החיוך שלך, את הצבעוניות שלך, את הדמיון שלך בשבילים בהם אני הולכת. תודה!
היום בקיצור – בעיקר בגללי. ברור לי שאני רוצה לראות את המקום לא רק דרך עינייך הרואות והחוות. גרמת לי דרך הכתיבה והצילומים לרצות לראות ולחוות את זה בעיניי. אולי זה הפרוייקט המשוטף שלנו?
נפלא בכל מקרה.
אהוד יקירי, כמה טוב לפגוש אותך. גם כאן וגם בכלל. איזה כיף שהמילים והתמונות שלי רוצים להפוך למציאות אצלך! מתנה של ממש.
פרוייקט משותף? אדרבה ואדרבה .
הי דורית
כתוב מאוד מאוד יפה וברגישות רבה. והצילומים גם
בתיה
תודה בתינקה. את משמחת אותי ביותר.
ממש כמו פלא שאת מגיעה לצימר ויש בו שער לעולם דמיוני,
ייתכן שאת מוצאת את העזובה לעולם חלומי, כמעט יציר דמיונך, או מוטב, יציר הבהייה.
נמה אהובה
באמת פלא. מתנה. ואני פתחתי אותה.
זוכרת שהיינו ממציאות סיפורים בדרך הביתה מבית ספר? בין קרטיב לקרטיב?
לפעמים אני מצליחה גם עכשיו, לבהות, לדמיין להיום שם.
לי מנוחה וחלומות פס
שלום דורית, אני חברה של דינה הופמן וענת לויט. נהניתי עד מאוד מהטיול הקסום המסתורי, המופלא. מעורר השראה להתבוננות, להיקסמות, לפרטים הקטנים שאת מגדילה ומראה. תודה תודה. דורית דינור
שלום לדורית 🙂
אני כל כך שמחה שהצטרפת למסע, אני מצטרפת לעיתים למסע שלך הנפלא בהודו ונהנית עד מאוד מהצבעים ומהריחות.
נעים להכיר עוד דורית, עוד חברה, תודה גדולה 🙂