אי אפשר לצלם אותה חצר פעמיים

הנוף, בשבילי, אינו קיים בזכות עצמו, שכן מראהו משתנה בכל רגע ורגע; אבל סביבתו מפיחה בו חיים – האוויר והאור, המשתנים ללא הרף … (קלוד מונה, 1891)*

11,298 צילומים של חצרות אחוריות צילמתי, מתוכם 255 של החצר האחורית של החצר האחורית שלנו שהיא בעצם מגרש חניה. זו היתה החצר הראשונה שצילמתי ומאז בכל פעם שאני יוצאת מהבית לארץ החצרות האחוריות זה תמיד הצילום הראשון שלי, כמו תרגיל חימום, אטיוד…. 

DSCN1015L

DSCN1110L

DSCN0825L

DSCN0126L

לאט לאט צמחה בי ההבנה שאולי זו נעימת נושא. אין לחצר הזו לא תואר ולא הדר, אני מביטה בה פשוט כי היא שם (כמו שענה מטפס ההרים הבריטי ג'ורג' מאלורי כששאלו אותו למה רצה לטפס על האוורסט, להבדיל). אליה מופנה המבט הראשון שלי, היא הפינה שלי כמו שכותב פול אוסטר כשהוא מתאר את הפרויקט של אוגי. בצירוף מקרים פול אוסטרי לגמרי נזכרתי בצילומים של אוגי הרבה אחרי שהתחלתי לצלם, כשחיפשתי הקשרים, הקטע הזה, המתאים כל כך, שב ועלה עכשיו, ממש בימים אלה בשיחה עם מוקי רון, הבקיא כל כך ביצירתו של פול אוסטר, בבוקר רגיל בעבודה.

" אלוהים יודע למה ציפיתי. מה שבטוח שזה לא היה מה שאוגי הראה לי למחרת, בחדר קטן ללא חלונות, באחורי החנות, הוא פתח קופסת קרטון והוציא שנים-עשר אלבומי תמונות שחורים זהים. זאת היא עבודת חיי, כך אמר, וזה לא לקח לו יותר מחמש דקות ביום לעשות את זה. בכל בוקר, במהלך שתים-עשרה השנים האחרונות, בדיוק בשעה שבע בבוקר, הוא נעמד בפינת שדרות אטלנטיק ורחוב קלינטון, וצילם צילום צבעוני בודד מאותה זווית. היו עכשיו יותר מארבעת-אלפים תמונות בפרויקט, כל אלבום ייצג שנה, וכל תמונה הונחה במקומה לפי הסדר, מהראשון בינואר עד ה-31 בדצמבר, עם התאריך כתוב באופן קפדני מתחת לכל תמונה.

בעוד אני מדפדף באלבומים ובוחן את היצירה של אוגי, לא ידעתי מה לחשוב. ההתרשמות הראשונה שלי היתה שזה הדבר הכי מוזר, הכי מדהים, שראיתי מעודי. כל התמונות היו זהות. כל הפרויקט הזה היה הסתערות קהה של חזרה אין-סופית, אותם רחובות ואותם בניינים שוב ושוב, הזיה בלתי פוסקת של דימויים מיותרים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר לאוגי, אז המשכתי לדפדף, מהנהן בראשי בהערכה מעושה. אוגי עצמו לא נראה נבוך, צופה בי כשחיוך רחב מתנוסס על פניו, אבל אחרי שהייתי שקוע בזה עבר כמה דקות, הוא לפתע קטע אותי ואמר: "אתה מתקדם מהר מדי, אף פעם לא תקלוט את זה אם לא תאט."

הוא צדק, כמובן. אם לא תיקח זמן להתבונן, אף פעם לא תצליח לראות שום דבר, לקחתי עוד אלבום והכרחתי את כצמי להתקדם עם יותר כוונה. הקפדתי להסתכל על הפרטים, שמתי לב לשינויי מזג האויר, צפיתי בשינויים בזוויות האור עם התקדמות העונות. לבסוף, יכולתי לזהות שינויים דקים בזרימת התנועה,לצפות מראש את הקצב של הימים השונים (התנועה של ימי העבודה, הדממה היחסית של סוף השבוע, ההבדל בין שבת ויום ראשון). ואז, לאט לאט, התחלתי לזהות את הפרצופים של האנשים ברקע, עוברים ושבים בדרכם לעבודה, אותם אנשים באותן נקודות בכל בוקר, חיי רגע קטן מחייהם בשדה הראייה של המצלמה של אוגי.

ברגע שהיכרתי אותם, התחלתי לנתח את היציבה שלהם, את הדרך שבה נשאו את עצמם מבוקר אחד למשנהו, מנסה לגלות את מצב רוחם מרמזים חיצוניים אלו, כאילו שיכולתי לדמיין עליהם סיפרים, כאילו שיכולתי לחדור אל העלילות הבלתי נראות הנעולות בתוך גופם. לקחתי אלבום נוסף, שוב לא היית משועמם, לא המום כמו בהתחלה. אוגי צילם זמן, הבנתי, גם זמן טבעי וגם זמן אנושי, הוא עשה זאת על-ידי כך שנטע את עצמו בפינה קטנטנה של העולם ובכך שבחר בה כפינתו שלו, על-ידי כך שעמד על המשמר בשטח שבחר לעצמו. בעודו צופה בי מעניין בתמונות, אוגי המשיך לחייך בתענוג. ואז כאילו שהוא קרא את המחשבות שלי, הוא החל לצטט שורה משקספיר: "מחר, ועוד מחר ועוד מחר," הוא מילמל בשקט, "הזמן זוחל במרחבו הדל". הבנתי אז שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. זה היה לפני יותר מאלפיים תמונות…. "

(קטע מסיפור חג המולד של אוגי רן, מאת פול אוסטר, מתוך הספר עישון & כחול בפנים / מאנגלית: גלעד מלצר / עם הקדמה מאת וויין וונג / אחרית דבר מאת ד"ר משה רון / הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד)

הנה הרגע הזה, המכונן, בגרסתו הקולנועית עם וויליאם הארט והארווי קייטל

אני מן הסתם לא מדייקת כמותו, לא בזווית ולא בשעה ובכלל הרבה פחות שיטתית. הזמן שלי פחות מדוד, המבט קצת יותר פרוע, התוצאה מעט יותר פרומה ובכל זאת נדמה לי שכוונת הדברים דומה: איזה צורך לראות את המגוון בתוך החדגוני, למצוא את המרחב ומלואו ממש כאן, ליד הבית ובעיקר להתאמן בספורט האתגרי הזה – להתבונן שוב ושוב במה שקרוב, להכיר את הייחוד, למצוא את הפליאה במה שרגיל. 
 DSCN1338L
DSCN7313L
 DSCN1119L
DSCN9714L
 DSCN9713L
בצילומים שלי לכאורה אין בני אדם, אבל הם שם, הד קולם, צל צעדיהם, הסיפור שלהם. מישהו קנה וספה ואז היא נמאסה עליו ואז מישהי הגיעה לדירה עם זוג אופניים ובאביב עברה למקום אחר והם נשכחו. בקיץ החליטו לנקות את החצר מכל הג'נקיה ובחורף המון ירוקים צמחו וכיסו את האדמה ביופי ומישהו קישט את אדן החלון בשני עציצים ורק אחד מהם צמח בעצם, ולילדה קנו אופניים וורודים. הדייר תלה כביסה על אדן החלון כשהמייבש התקלקל ואחרי סופת האבק ניקו ושכחו סמרטוט בחוץ לייבוש.

DSCN9280L

בחושך החצר נראית לפעמים כמו חלום בלהות, יש לילות מטושטשים כמו סיוט, לעתים דווקא בחשכה הדברים דווקא מתבהרים ולפעמים מישהו מדליק לי את האור באחד החלונות ולא בשני.
ברגעי חסד מופיע חתול – מתחמם בשמש על המושב של הווספה, או חתולה מנמנמת על המזגן,  אומרת לי כן, זה המקום הנכון. תסתכלי היטב, לאט, אולי אפילו טיפה מעבר לפינה ואז תגלי.
והחצר האחורית נמלאת קולות, אוצרת סודות כמו ספר שתיכף אפתח

תודה מיוחדת לברוריה בן-ברוך ולמוקי רון

*  “Discovering Art, The life time and work of the World’s greatest Artists, MONET”; K.E. Sullivan, Brockhamptonpress, London 2004, p. 56.

20 מחשבות על “אי אפשר לצלם אותה חצר פעמיים

  1. היי דורית מזדהה מאוד עם הטקס הקבוע שלך עם החזרה לאותו מקום יום ואחר יום . זה מה שאני עושה בפרויקט שלי מ"הירקון לכנרת ובחזרה". אמנם המבט שלי פנורמי ולכאורה קשה למצוא את המוטיבים החוזרים ובאים אך התחושה דומה. אוהבת מאוד את צורת הכתיבה שלך את הפראות שבתוך השקט את הניצוץ שעולה מתוך הבנאלי.
    תודה!

    • הי דינה, ותודה גדולה. אני כל כך אוהבת את נקודת המבט המיוחדת שלך, את ההומניות, הצבעוניות והחיוך, שאני שמחה במיוחד שאת מבלה כאן אתי.
      ונותנת לי עוד אויר להתפרע קצת 🙂

  2. תודה, אהובתי דורית, על האור המיוחד שבו את מאירה את החצרות, מגלה סודות ופותחת ערוצי מחשבה וחלום.

    • ללי'לה, החצרות מגלות לי סודות בשעת רצון ופותחות אצלי עוד ועוד ערוצים של התבוננות. כמה טוב להיות יכולה לחלוק את האוצרות הללו, הנגלים לאט, אתך שמבינה ללבי .

  3. זה נהדר. האוסף, החיבורים, המובאות.
    תרגיל שאהוב גם עלי מאד מאד וגם לי אוספים כאלה שאולי צריך לאוורר.. מרגישה מאד בבית בחצר האחורית שלך.

    • אחות למחסנאות, אשמח מאוד לבלות עם האוספים המאווררים שלך, יש לי תחושה ברורוה שארגיש בהם בבית. איזה יופי שנפגשנו כאן. בורכתי. תודה

  4. רציתי לחלוק איתך את כמה שהצילום החוזר או יותר נכון ההסתכלות החוזרת היא חלק מהמשותף בינינו וגיליתי תוך קריאת הטוקבקים שמחקר הזה הוא נחלת לא מעט אנשים שמבינים שאין שונה יותר מהקבוע ושממש לא צריך ללכת לשום מקום כדי לנסות ולהכיל את הסובב אותנו בדיוק מהסיבות שאת מציינת. הכל כתוב כבר בשבריר האור הראשון שמאיר ומעיר את עינינו בבוקר.

  5. עבודה יומיומית שכל מטרתה היא התבוננות. איזה עומק ויופי יש בך ובמה שכתבת. אני מאד הושפעתי מהסרט עישון ומהנושא שהוא מטפל בו, היומיומי הרגיל האפור , כמה יציבות הם נותנים לנו. תודה דורית

    • מיכל הנפלאה, תודה. עבודה זה בדיוק הדבר , ולעתים קרובות היא מביאה בכנפיה האפורות סיפוק ותחושת שקט הרבה יותר מכל הגדולות והנצורות ומפוארות.

  6. נפלא ועשיר ומעשיר כרגיל, והזכיר לי מיד את שאלתי בדבר תצלומייך מחלון סלונך… הכול בעצם אותו הדבר פזמון חוזר שהוא המסגרת האיתנה לכל השינויים הקטנים כי אלוהים נברא הרי בהם קודם כול ויאמר אלוהים ויהי אור כל בוקר מאז הפעם הראשונה – ומה בעצם השתנה? וחשבתי גם על זוגיות רחמנא לצלן. זהו הנס – השוני שברגיל וצריך להיות רגיש ועמוק כמותך כדי לגלות/להבחין/לכוון לכך. אשרייך ואשרינו.

    • אשרי ענת יקרה, שזכיתי לקוראת כמוך שיש בה רגישות וסבלנות לעקוב אחרי הגיוון וקסם שאני מוצאת במה שאפשר להכליל בשתי מילים – חצרות אחוריות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s