הרהורים על ברזים. וגם על כיורים, צנורות, מדי מים ומרזבים.

עד שפגשתי בשיטפון לא היה לי מושג איך להתחיל. המינימום הדרוש לי היה שיטפון להיסחף בו, איזו הגזמה כדי לפתוח את הברז, ומצאתי אותו בשירו של אלמוג בהר מתוך "צמאון בארות" (עם עובד, 2008)

כן, כן, ככה בדיוק אמרתי לעצמי, ככה אני – מבעבעת יתר על המידה, עולה על גדותי, ממש לא בצמצום, תמיד איזה סומק מוגזם, מתקשה להיפרד, בוכה בקלות. אבל ממילא אלמוג בהר כתב זה הרבה יותר טוב אני אומרת לעצמי כשאני מתקשה בתיאור. וחיכיתי. חיכיתי לשיטפון של רגשות, מלים.

ובמקום השיטפון – דממה, כלום. המלים משתהות, אולי יבשו בכלל. כשאני מסתכלת על עצמי באור הפלורסנט חסר הרחמים, מחפשת את דמותי האמיתית – אני בכלל לא כמו שאני מדמיינת, כמו שאני רגילה לראות את עצמי. השיטפון היחיד בחיי כרגע הוא רשימת המטלות (טו דו ליסט) ההולכת ומתארכת. מטלות שנדמה לי, או באמת, ממתינות לי בתועפות: מיילים, וואסטאפים, חשבונות לתשלום, ארונות שצריך לסדר, פינות מאובקות שצריך לנקות-אולי-בשבוע-הבא, מעיין כביסה שאינו מפסיק לנבוע, מתנות שצריך לקנות, טלפונים שצריך להחזיר, תורים שצריך לקבוע, דברים שצריך לזרוק. לפרקים נדמה לי שאני טובעת בזרם המתגבר. ואיזו אימת מוות מלווה את כל אלו בצרימה מתגברת.

מה נהיה ממני?

עם האילמות היבשה שמשביתה לי השפתים, לוקחת מצלמה ומשוטטת בחצרות האחוריות, שם מצאתי הרבה ברזים שמזמן לא זרמו בהם מים, אילמים. כמעט בכל חצר יש ברז. הרבה מהם יצאו מכלל שימוש מזמן. חפצים נשארו מאחור, מנכיחים זמנים אחרים. פעם בכל חצר היה ברז לשטיפת פחי אשפה.

יואב מסביר שזה היה לפני המצאת שקית האשפה, ואני מנסה נואשות להיזכר מתי נכנסה שקית האשפה לחיינו ואיך באמת היה קודם, מסריח?

מתבוננת בהם בתשומת לב הולכת וגדלה וכשאני רואה את הברזים המצולקים, פצועי החלודה אי אפשר שלא לחשוב על הברזים ערופי השפתים של אבידן. אין שיר כזה, זהו שמו של ספר. משפט שהוא שיר שלם.

אחרי שאני חושבת על אבידן, על מוסיקת המלים שלו, המדוייקות, קשה לי עוד יותר לסובב את הידית לפתיחה – הידית המאובנת משנים של שתיקה, החסומה באבנית מסויידת – כדי שתזרים מים, חיים שיפרו את השתיקה הצחיחה. אפילו טפטוף, משהו לא רצוני, או מתוכנן, גם הוא מביא חיים. יש צלילים. משהו צומח, ריח קל של טחב. עכשיו לזרום. לתת למלים לטפטף החוצה.

נזכרת בתיאור יפה של אלי הירש ששבה את לבי מזמן תחילת השיטוט בחצרות, ברשימה על שיריו של רובי שונברגר: "תחשבו, למשל, על ברז מטפטף בחצר אחורית של בניין דירות לא רחוק מהפחים, על המערכת האקולוגית שנוצרת סביבו, על השלולית שלא תסתמן בשום מפה אך יכולה לשמש בעצמה מפה של אגם מופלא, בראשיתי, שמזכיר לנפש את תשוקותיה הגלויות והסמויות ביותר – לשתות, לטבוע, להתלכלך, לברוח, לחזור הביתה, לצאת לדרך." ואני יוצאת לדרך לחפש עוד ברזים, לצלם אותם, לנסות להבין את שפתם. מביטה לתוכם, מנסה לפענח. "עכשיו ברז או שעון מדברים בשפתו / של זה שאני מעדיפה להתגורר מפניו במלון" כותבת נורית זרחי בשירה אטלנטה – בטוחה גם היא שלברזים שפה . יש משהו גברי בשפה של השעונים, איזה יופי מופשט, לעתים כמעט מוֹנדריאני, ציורי, בצינורות המנסים לשמור על זויות ישרות. אבל ברבות השנים נוספות למדי מים ולמערכת הצנורות הסתעפויות אנרכיסטיות, מעקפים וטלאים.

הברזים מתגלים כלא פוטוגניים בעליל, חשובים אמנם, מערכת פיקוד שליטה ובקרה על המערכת הלבבית – העורקים ווהורידים של הבית, החצר, העיר, אבל חסרי חן חזותי. הצנרת של האיזונים והבלמים פועלת בנתיבים נראים ונסתרים, דרכיה מפותלות, מורכבות, גלויות-נחבאות. הווסתים   השעונים על קירות מתקלפים בינות לצמחיה ולעזובה, חשופים לפגיעה. טפטופים מגלים לי דרכי מילוט למים למרזבים ולכיורים וסביבם אזוב ועצבת.

יש פה ושם ברזים שכיף יותר לצלם; כאלו המקושטים בדגל המדינה למשל, או בחתול ג'ינג'י שמביט בי בדאגה, אפילו כיור מפונפן וברוקי מצאתי. אבל יותר מכך מצאתי המון  דברים יפים יותר לצילום כשחיפשתי ברזים –  סימני דרך שהתחבבו עלי: חתול שחור לבן על רקע תריס עם פסי רוחב כמו גריד יפני, נדנדה מסיפור ילדים, בית בובות על דשא ירוק, סמרטוטים צבעוניים קשורים על עצים, לימונים צהובים בשמש, מריצה עם המון בקבוקי בירה ריקים, דלי מלא מים – עץ בתוכו, חמציצים, שושנים וכביסה ורודה מתייבשת בשמש.

אבל בכל זאת – אני מזכירה לעצמי – די להסחות הדעת, פני לברזים. אני מנסה לפענח את אמנות הויסות, לגלות המידה הנכונה, התערובת המדוייקת של החם והקר. הולכת בעקבות הצמיחות הקטנות, הנענות לטפטופים. מחפשת

ואז – הרגע המתוק שבו אני שומעת מים חיים, מים זורמים ממרזב (מי מתרחץ שם למעלה?),  אגן הניקוז למרגלות המרזב המעוצב כחור מנעול, מפתח לקבלה, להכלה, מתלחלח ומתמרק, סביביו ג'ונגל קטן ירוק ורענן. ובמבט נוסף אני מגלה שאפשר לצמוח ולטפס על מרזב, להמריא אל השמים, ואפילו להשאיר פס – הלב הרי הוא חיה לא מאולפת.

* תודות לאלמוג בהר על הרשות הנדיבה לצטט את שירו ולאלי הירש על הרשות לצטט מהרשומה שלו "רובי שונברגר, מפה". כאן בלינק אפשר לקרוא את הרשומה בשלמותה – http://elihirsh.com/?p=4769