באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

DSCN9589L

DSCN9675

DSCN9692L

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

DSCN9610L

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

DSCN9683L

DSCN9627L

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

Picture 1L

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.
DSCN9655L
DSCN9718L

DSCN9628L

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

DSCN9629L

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

DSCN9703L

DSCN9711L

DSCN9715L

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

DSCN9728L

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

DSCN9646L

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

DSCN9726L

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

DSCN9757L

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

DSCN9690L

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067

 

 

21 מחשבות על “באור

  1. עומדת לצאת מהבית, עוברת מהר על הצילומים. על האחרון מתעכבת במיוחד. חושבת: דורית מצאה כאן תחום אין סופי. עומדת לאת מהבית, אקרא בתשומת לב מאוחר יותר.

  2. כמה יופי ודיוק במבט שלך, דורית אהובה, צבעי התכלת הצלולים, "הצל החריף, חד המבע של צהרי היום" הוא בדיוק מה שאת בשבילי.

  3. חצרות אחוריות הן זיכרון. זיכרונות אישיים וקולקטיבים מזמנים ומקומות אחרים שהוטבעו בנו. תודה שלקחת אותנו לארץ האסוציאציות שלך, היה מרתק לקרוא והכתיבה שלך כל כך רהוטה גדושה בידע תרבותי ויחד עם זאת אישית. חיבוק, חמוטל.

    • הכי כף לקבל חיבוק, חמוטל יקרה. וקוראת טובה כמוך. שווה לשוטט, שווה לצלם ושווה אפילו לכתוב (וזה לא קל לי בכלל) ואפילו אפילו … לפרסם. תודה

  4. את יוצאת דופן בשילוב הזה של המבט המיוחד הבוחן בפיוטיות את האור ומוסיף לו אוצר מילולי נוגע, מרגש.

  5. דורית המלים שלך הפעם הם כמו הבהובים של אור שמתמסרים בכל פעם לנוח בתוך צורה לרשום אותה. הצילומים בהירים מתמיד ומלאים בצבע. אהבתי.

    • דינה, השיטוט שלך אתי תמיד מביא איתו חיוך, והתבוננות וראיה מלאים בצבע ובאור. אני רואה את התגובה שלך כמו ציור. תודה גדולה

  6. דורית היקרה,
    כמו תמיד אני מתפעמת ממה ואיך שאת קולטת בעינייך דרך עדשת המצלמה. וכל התגובות הקודמות יעידו שאיני לבד, וטוב שכך.
    האור הזוהר והטקסט המעשירים את הצילומים, הזכירו לי את שירו של ביאליק "מילים שחותכות" (ידוע יותר בשם "עם דמדומי החמה"), המדבר גם הוא על הזוהר והאורה, אומנם בערבו של יום, בלחנו ובביצועו הקטיפתיים של נורי קורן. בעיקר בגלל שיצירותיך, כמו גם השיר והלחן, מעוררים כיסופים וגעגועים (כמו ששרו הביטל'ס Because the sky is blue It makes me cry)

    עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל-הַחַלּוֹן נָא-גשִׁי
    וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,
    לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל-רֹאשִׁי –
    וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

    וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל-הַזֹּהַר הַנּוֹרָא
    דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;
    וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל-פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה
    כָּל-הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

    וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים,
    וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;
    וְעַל-פְּנֵי רֻכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵּי-זֹהַר אַדְמוֹנִים,
    בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

    (הועתק מאתר שירונט. ממומלץ מאוד להקשיב ללחן מאתר יו-טיוב המופיע לצד המילים.
    http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=15982&wrkid=36529)

    טרם "יבשה הדיו" על יצירתך זו, ואני כבר מחכה בציפייה לבאה!

    • איזה יופי נאוה! לפעמים אני חושבת ששווה להמשיך בבלוג רק בשביל אוסף התגובות המרגש, כמו שרשור של מחשבות ואהבות. קולאז' של שירים, רשמים, תמונות שכל אחד מוסיף בו קטע ונוצר דימוי עשיר ומרובד.
      תודה גדולה. קראתי והקשבתי ונמלאתי כמיהה וכיסופים וגם תודה

  7. למרות שהנוף לא מזכיר במאום, את קזחסטן של אייטמטוב,משפט אחד,קפץ לי לראש, כשדמיינתי אותך
    "נסחף לו בוראני ידיגיי נהרהוריו,והתמסר להם בלי כל התנגדות"..
    כמו תמיד, נהינתי .

    • איזה משפט מצויין בשבילי, אילנה. אני חושבת שאשמור אותי בלבי כמוטו להמשך השיטוטים שלי.
      גם המקור נפלא כמבון, והיום איננו כלה, והקשר בין האדם לנוף מולדתו. החצרות האחוריות של תל אביב הן כנראה נוף מולדתי שאותו אני לומדת, ולומת לאהוב עוד ועד.
      תודה אילנה על הקריאה הטובה, והתגובות שעוטפות את הדברים שלי בעוד כיווני מחשבה מפתים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s