בשום מקום לא מצאתי את החתולה שלי שנפלה אז. בעצם אני חושבת מעולם לא היתה שלי. פראית וחשדנית. עיניים ירוקות להפליא, מוקפות קונטור של כחל. מעולם לא שקעה בזרועותי בנינוחות. אחרת. לא רכשתי את אמונה והנחתי לה להימנע ממני, בביתי. וכשנפלה, בשנית למען האמת, אחרי שכבר הצלחתי למצוא אותה פעם בחצר חשוכה ולפתות אותי לחזור הביתה, חשבתי שזה לא מקרה, ההיעלמות הזאת. הרגשתי אשמה כחתך בבשרי. לא חיה, לא מתה, לא פצועה – לא מצאתי אותה.
ב-26 במרץ 2013 בשעה 18:57 פירסמתי את הרשומה הראשונה שלי – בדיוק אז החתולה שלי. אני חוזרת וקוראת, פעם ראשונה מאז, כמו בספירלה של זמן. אני חושבת שהחתולה האפורה הזאת יפת הזנב שלא בויתה, שנותרה מבוהלת, שמעולם לא נוחמה מיתמותה, היתה שייכת לעולם פראי יותר, אולי לאיזה גו'נגל אפל של נפש מסוכסכת. כשנפלה היא לקחה חלק ממני איתה, קראה לי לצאת מאזור הנוחות שלי, ללכת אחריה אל הלילה, אל המטושטש, אל הנשכח והזנוח, להיות שם ולנשום אחרת.
בחצרות האחוריות מצאתי צורה לצער שלי, לאבדן, לאימה, געגועים לאנשים שהיו פעם בחיי ועלבונות ישנים צומחים בר, פורחים בלילות ללא שינה. מצאתי איזו נחמה בעזובה, בחפצים שהזמן עשה להם דברים. לא יכולתי לשכוח שהיא נעלמה ולא הייתי שם לסעוד אותה בכאבה, אבל מצאתי מחסה ומקום. מקום להחבא כמו חתולה פצועה. בין הכסאות שהלכו לאיבוד, הברזים שמטפטפים, הסדקים, והשברים יש ארץ שלמה של חתולים.
החתולים מצאו אותי עוד כשהייתי ילדה. האכלתי את אלו שהגיחו מהשיחים לחם ישן טבול בחלב בקערית בחצר האחורית של הבית שלנו, ברחוב הזית. לפעמים בא קיפוד. ולאט לאט חלקם נכנסו ונהיו בני בית. נהיינו חברים, קראתי להם בשמות והיה אחד ג'ינג'י שאפילו הלבשתי בגדי בובה וטיילתי איתו בעגלה, שכה אחיה.
חתולים נוכחים בחיים שלי כל הזמן: כשנסעתי לניו יורק לשנה לקחתי את שתי החתולות שלי, כדי שאתנחם במראה דמותן ישובות על אדן החלון, בעודני צופה שוב ושוב בטלויזיה בזוועות המלחמה שם בלבנון; למדתי לרשום מאותן החתולות – מגדירה שוב ושוב את מבנה האוזניים; עזרתי ליילד גורים, האכלתי אותם עד ששפמיהם קושטו בסרדינים וגבינה לבנה וצחקקתי איתם גם כשסיכות ציפורניהם דקרו בבשרי כשטיפסו עלי, עד שגדלו ומסרתי אותם לאימוץ (אלו שלא נשארו אצלי); והייתי שם כשהם מתו.
הלוואי שיכולתי לגרגר את הדברים במקום לכתוב אותם. להביא הנה את הקסם החתולי המכשף, את עומק הצליל, הפרררר שמרגישים אותו בגוף. אני מכורה לגרגורי העונג וזוכרת גם גרגור גסיסה של חתולה אהובה. לא הבנתי אז, חשבתי שהגרגור משמעו שמצבה משתפר, מסתבר שהוא היה לגמרי משהו אחר.
כשאני נרעדת אני חולמת חלומות זוועה על חתולים במצוקה; כשאני נזקקת לדימוי, להבהרה, אני חושבת על משהו שקרה לי עם חתולה ובגלגול הבא אני מבטיחה לעצמי אם אהיה ממש טובה, קשובה לחתוליות, אהיה חתולה, אצלי בבית, או אצל מישהי דומה.
אני מדפדפת במאות התמונות של חתולי החצרות שלקחתי אתי משם הביתה ואני לא מצליחה למצוא את הנבחרים לבלוג, כל החתולים נראים לי חשובים, מושלמים, מקסימים, מכשפים, שרדנים. הבחירה המרחבית שלהם מעוררת השתאות אצלי – נחבאים כמו משחקים "מצא את החתול" או נינוחים לעין כל – תמיד היא מושלמת. אלו שמביטים בי כאילו הם רואים הכל אצלי ואלו הפונים לענייניהם; אלו המתלקקים ובוהקים בנקיונם בפינה הכי מתוקה בחצר; אלו בחלונות הבתים הצופים אל העולם במבט משועמם ומתנמנמים, ואלו שמצאו קרן שמש, פיסת ספה וישנים מכורבלים כנסיכות, כמהרג'ות, שינה שלמה. אפילו חתולה יושבת על ספה צהובה מצאתי, אבל לא, לא ההיא שנפלה שלוש קומות אל האספלט.
וגם תמונה שהזכירה לי את זה שרציתי לשכוח – החולה, אולי גוסס, לבדו על סמרטוט באמצע חצר אפרורית וזנוחה, ומתוך התמונה הוא עדיין מביט בי, מזכיר לי שלא הייתי מסוגלת להתקרב אליו, אל צערו, אל גופו הדאוב ולנסות להקל עליו. הייתי עסוקה בצילום, בבלוג, בגמגום של חיי שאני מנסה להחליק, להפוך למשפט רציף ורהוט. עמדתי שם בשחר של שבת, היססתי ובסוף פניתי ממנו והלאה. יללה מסתלסלת כמו עשן, אני שואפת אשמה וחרדה פנימה.
אל תהיי מלודרמטית, אני נוזפת בעצמי כשאני אוספת את המלים, התמונות והזכרונות, את לא ממש אנה קארנינה – את בקרוקס ובלי קרינולינה, בקרוב תשתי קפה ולא אופיום וכאן החצרות הנחבאות של תל אביב וזה לא ממש מסילת ברזל טרנס סיבירית. מה עם קצת הומור, חוש מידה, חיוך?
כדי לנסות למצוא מינון מדוייק אני חוזרת הביתה, קוראת שוב בשיר של ויסלבה שימבורסקה, מילותיו הולכות חרישיות כמו צעדים של חתול ישר אל הלב, איך שהיא מבינה ויודעת.
חתול בדירה ריקה
למות – לא עושים דבר כזה לחתול.
כי מה יעשה חתול
בדירה ריקה.
יטפס על הקירות.
יתחכך ברהיטים.
אין, לכאורה, שום שנוי,
ואף-על-פי-כן הכל נשתנה.
הדברים, כאלו, לא הוזזו,
ואף-על-פי-כן הועתקו.
ובערבים, אין המנורה דולקת עוד.
קול צעדים בחדר המדרגות,
אבל לא של הצעדים האלה.
היד שמניחה דג בצלחת קטנה,
גם היא איננה היד שהניחה.
משהו כאן לא מתחיל
בשעה הרגילה.
משהו כאן לא קורה
כמו שצריך.
מישהו תמיד תמיד היה פה,
ופתאום נעלם.
ואיננו בהתמדה עקשת.
היה חפוש בכל הארונות.
היתה מרוצה על פני המדפים.
היתה זחילה מתחת לשטיח ובדיקה.
אפילו האסור הופר
והנירות השלכו לכל עבר.
מה עוד נשאר לעשות.
לישון ולחכות.
רק שכבר יחזור.
רק שיראה את עצמו,
אז ילמד,
שלא כך מתנהגים לחתול.
הפסיעה לעברו תהיה
אלו בחסר חשק גמור,
לאט לאט.
על כפות רגלים כה נעלבות.
ובהתחלה, שום קפיצות ושום יללות.
ובבית כולו מחמדים – מחכה לי ג'ינג'י שלי, נסיכי הכתום, אחיה של אותה חתולה אבודה, אותו אימצתי יחד איתה מגברת נדיבה במושב גן ירק שנתנה לשניהם מחסה ביום גשום, ונחה דעתי. בינתיים.
כל כך יפה כתבת, וגם התמונות נהדרות, ובדיוק היום כתבתי אצלי על החתולים שלי (פחות יפה ממך :))
הרבה חתולים נהרגים בנפילה מדירות גבוהות. הווטרינרית שלנו הזהירה אותנו כשאימצנו את השניים שלנו (גרנו אז בקומה 5) לא לפתוח חלונות.. כל הזמן פתחנו רק תריסים. הם לא מספיק נבונים כדי לתפוס את הגובה של הדירות הגבוהות. עכשיו אנחנו גרים בקומת קרקע, והם יוצאים דרך החלון כשהם רוצים לטייל בחוץ. והג'ינג'י שלך מקסים ממש!
מיאו וגרגור חם לך 🙂 תגובה ראשונה ומרנינה, התחושה שיש מי שמבין ללבי אי שם בעולם, היא סיבה טובה להמשיך לכתוב ולצלם. איך נראים השניים שלך?
אשמח לקרוא מה שאת כתבת- שימי לינק 🙂
מיאו וגרגור חם בחזרה! 🙂 ומוזר שגם מיאו וגם מייאו לא מוכרים ונחשבים כאילו יש להם שגיאת כתיב. הנה לינק: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=515058
וגם שמתי שם תמונות, של מר מייאו ומיס סטרוברי.
מיאו נכון בכל עת ובכל צורה !
תודה, צפיתי בצמד המקסים, כף להכיר אותם ואותך!
תודה דורית יקרה (מיאו 🙂
לא רק חתולים מכושפים, גם הכתיבה שלך, והראיה המיוחדת שלך (: והפעם קראתי בריגוש עולה ומתרחב. כמגדלת חתולים אובססיבית מילדותי (באמצעות הסבתא שלי) דרך ההתבגרות (בבית משלי) ועד זקנה (אני מקווה). גם לי יש שפע של שרשרות סיפורים שזורים זה בזה אודות החיות המצחיקות, החכמות והטיפשות, האנוכיות והאנושיות שהאכלתי, ליטפתי ואהבתי עד אין קץ לאורך השנים. אני חושבת שכדאי שאת הפגישה הבאה בבית הקפה הרגיל נקדיש לסיפורי חתולים, ענת גם היא קנדידטית מצוינת לעניין. ועכשיו החגים חלפו, ובטח יצליח לנו יותר לקבוע מפגש.
תודה חמוטל יקרה, הקוראת הטובה שלי.
כן, כן בשמחה גדולה נחלוק עוד את סיפורי החתולים שלנו ועוד אהבות משותפות.
בקרוב
דורית אהובה, תודה על עוד פוסט מרעיד מיתרים פנימיים. את החתולה לא מצאת, אבל מצאת צופים וקוראים שמחכים לדברייך חודש בחודשו, ואלינו את מביאה קסם מכשף ועומק צלילים, אנחנו המכורים שמסרבים להיגמל!
תודה ללי, שמכירה את כל המיתרים הפנימיים שלי ונמצאת אתי לתת צורה את הדברים שאני רוצה לומר. אהבה רבה!
כתבת נהדר, ממש חדרת לתדר החתולי בכתיבה, הניואנסים היפים, המסתורין והצילומים שלך יפים כל כך. שותפה להרבה מהרגשות בפוסט הזה, להתבוננות בהם, לאהבה אליהם.תודה
אזיו מחמאה מפעימה – "חדרת לתדר החתולי" ואוו. תודה על תחושת השותפות והכל
אני אוהבת יותר כלבים. זו החלוקה של האנשים כנראה – אוהבי החתולים ואוהבי הכלבים. אבל בשיטוטיי אני פוגשת כמוך אינספור חתולים ( ומאכילי חתולים). העיר שלי נראה בכלל שייכת לחתולים שמעסיקים אנשים בתחנות האכלה מיוחדות. הפוסט שלך משופע כל כך באהבה לחתולים והוא מדרבן אותי לאוורר את אוסף חתולי הרחוב שלי. היה לי כבר בעבר ( קצת רחוק) פוסט כזה שכולו על חתולים,
מחסנאית יקרה, גם אני גם אני אוהבת כלבים, אפילו יש לנו אחד בבית אהוב ומקסים. אני גם וגם – מרחיבה את הטווח, התחלתי כחתולאית מושבעת ולזה הוספתי משך הזמן גם אהבת כלבים.
אבל תושבי החצרות האחוריות הם בעיקר חתולים (הכלבים לפעמים נובחים עלי ואני מתרחקת) שהם כמו הנפש, בלתי מאולפים בעליל.
אשמח מאוד לראות עוד מאוסף חתולי הרחוב שלך, שימי לנו כאן לינק כשיהיה. שייפגשו החתולים וגם אחנו. תודה
מוזמנת לביוקר באוסף הישן שלי כאן http://tinyurl.com/noxl4zw. החתולים מאד ישמחו להיפגש עם אלה שלך שהם מעיר אחרת.
תודה על המפתח להיכנס למחסן שלך – נהניתי מאוד לשוטט עם חתולי האוסף שלך, והחתולים אצלך ואצלי – בטוח מתקשרים ביניהם ומבינים הכל.
שכחתי להגיד – תודה על השיר, וכמה שהוא יפה..
תודה לשימוברסקה. אין כמותה
לסיים עם שימבוברסקה זה תמיד סוג של תרופה לנטל הרגשי שאנחנו נושאים. ובחתולים מתוך אהבה והזדהות יש את כל מערכת הרגשות שלנו מתנחשלת לטוב ולרע. החזרת אותי לכל חתולי שטיילו תוך שאני מאניש את תחושותיהם והרגשותיהם ולעולם לא אדע מה בדיוק עבר במוחם. מה שברור שהם גרמו לי וגורמים לי להתמודד עם עצמי ומהותי. לקטס אני ממשיך להתגעגע ונינה משעשעת אותי בהוויתה הכל כך עצמאית ושונה ממנו. גם בתור אוהב כלבים מושבע ובעלי חיים בכלל אני חושב החתולים והחתוליות הםמשהו שהעולם היה לא שלם בלעדם. נדמה לי שהחתולים – (גם רב אלו שצילמת), מצויים לבד אבל לא מרגיש שהם בודדים.
תמיד כף לי לקרוא את התגובות שלך אהוד, תודה.
לגמרי מזדהה עם כל מה שכתבת, כאילו אתה ממשיך את המחשבות שלי
כך אני לא מרגישה בודדה
ואוו, דוריתי כל הפוסטים שלך אהובים עלי… אבל זה הכי הכי! ממש בכיתי! מעונג מצער מאהבתנו המשותפת לחתול באשר הינו! אשרינו שזכינו באהבה שכזו לבעל חיים כה רוחני – גם כשהוא עזוב לנפשו…. והאמת עד עכשיו אמרתי לעצמי שבגלגול הבא אני רוצה להיות חתולה של אמא כמוני… תיקון, אפשרי לי גם להיות חתולה של אמא כמוך. את כותבת עליהם נפלא והם פשוט גאים בך בשפת המיאו בת שלל הרבדים.
ואני הייתי שמחה להיות חתולה אצלך – המחמאה האולטימטיבית 🙂
תודה על הקריאה החתולית הקסומה.
פררר ומיאו