בשום מקום לא מצאתי את החתולה שלי שנפלה אז. בעצם אני חושבת מעולם לא היתה שלי. פראית וחשדנית. עיניים ירוקות להפליא, מוקפות קונטור של כחל. מעולם לא שקעה בזרועותי בנינוחות. אחרת. לא רכשתי את אמונה והנחתי לה להימנע ממני, בביתי. וכשנפלה, בשנית למען האמת, אחרי שכבר הצלחתי למצוא אותה פעם בחצר חשוכה ולפתות אותי לחזור הביתה, חשבתי שזה לא מקרה, ההיעלמות הזאת. הרגשתי אשמה כחתך בבשרי. לא חיה, לא מתה, לא פצועה – לא מצאתי אותה.
ב-26 במרץ 2013 בשעה 18:57 פירסמתי את הרשומה הראשונה שלי – בדיוק אז החתולה שלי. אני חוזרת וקוראת, פעם ראשונה מאז, כמו בספירלה של זמן. אני חושבת שהחתולה האפורה הזאת יפת הזנב שלא בויתה, שנותרה מבוהלת, שמעולם לא נוחמה מיתמותה, היתה שייכת לעולם פראי יותר, אולי לאיזה גו'נגל אפל של נפש מסוכסכת. כשנפלה היא לקחה חלק ממני איתה, קראה לי לצאת מאזור הנוחות שלי, ללכת אחריה אל הלילה, אל המטושטש, אל הנשכח והזנוח, להיות שם ולנשום אחרת.
בחצרות האחוריות מצאתי צורה לצער שלי, לאבדן, לאימה, געגועים לאנשים שהיו פעם בחיי ועלבונות ישנים צומחים בר, פורחים בלילות ללא שינה. מצאתי איזו נחמה בעזובה, בחפצים שהזמן עשה להם דברים. לא יכולתי לשכוח שהיא נעלמה ולא הייתי שם לסעוד אותה בכאבה, אבל מצאתי מחסה ומקום. מקום להחבא כמו חתולה פצועה. בין הכסאות שהלכו לאיבוד, הברזים שמטפטפים, הסדקים, והשברים יש ארץ שלמה של חתולים.
החתולים מצאו אותי עוד כשהייתי ילדה. האכלתי את אלו שהגיחו מהשיחים לחם ישן טבול בחלב בקערית בחצר האחורית של הבית שלנו, ברחוב הזית. לפעמים בא קיפוד. ולאט לאט חלקם נכנסו ונהיו בני בית. נהיינו חברים, קראתי להם בשמות והיה אחד ג'ינג'י שאפילו הלבשתי בגדי בובה וטיילתי איתו בעגלה, שכה אחיה.
חתולים נוכחים בחיים שלי כל הזמן: כשנסעתי לניו יורק לשנה לקחתי את שתי החתולות שלי, כדי שאתנחם במראה דמותן ישובות על אדן החלון, בעודני צופה שוב ושוב בטלויזיה בזוועות המלחמה שם בלבנון; למדתי לרשום מאותן החתולות – מגדירה שוב ושוב את מבנה האוזניים; עזרתי ליילד גורים, האכלתי אותם עד ששפמיהם קושטו בסרדינים וגבינה לבנה וצחקקתי איתם גם כשסיכות ציפורניהם דקרו בבשרי כשטיפסו עלי, עד שגדלו ומסרתי אותם לאימוץ (אלו שלא נשארו אצלי); והייתי שם כשהם מתו.
הלוואי שיכולתי לגרגר את הדברים במקום לכתוב אותם. להביא הנה את הקסם החתולי המכשף, את עומק הצליל, הפרררר שמרגישים אותו בגוף. אני מכורה לגרגורי העונג וזוכרת גם גרגור גסיסה של חתולה אהובה. לא הבנתי אז, חשבתי שהגרגור משמעו שמצבה משתפר, מסתבר שהוא היה לגמרי משהו אחר.
כשאני נרעדת אני חולמת חלומות זוועה על חתולים במצוקה; כשאני נזקקת לדימוי, להבהרה, אני חושבת על משהו שקרה לי עם חתולה ובגלגול הבא אני מבטיחה לעצמי אם אהיה ממש טובה, קשובה לחתוליות, אהיה חתולה, אצלי בבית, או אצל מישהי דומה.
אני מדפדפת במאות התמונות של חתולי החצרות שלקחתי אתי משם הביתה ואני לא מצליחה למצוא את הנבחרים לבלוג, כל החתולים נראים לי חשובים, מושלמים, מקסימים, מכשפים, שרדנים. הבחירה המרחבית שלהם מעוררת השתאות אצלי – נחבאים כמו משחקים "מצא את החתול" או נינוחים לעין כל – תמיד היא מושלמת. אלו שמביטים בי כאילו הם רואים הכל אצלי ואלו הפונים לענייניהם; אלו המתלקקים ובוהקים בנקיונם בפינה הכי מתוקה בחצר; אלו בחלונות הבתים הצופים אל העולם במבט משועמם ומתנמנמים, ואלו שמצאו קרן שמש, פיסת ספה וישנים מכורבלים כנסיכות, כמהרג'ות, שינה שלמה. אפילו חתולה יושבת על ספה צהובה מצאתי, אבל לא, לא ההיא שנפלה שלוש קומות אל האספלט.
וגם תמונה שהזכירה לי את זה שרציתי לשכוח – החולה, אולי גוסס, לבדו על סמרטוט באמצע חצר אפרורית וזנוחה, ומתוך התמונה הוא עדיין מביט בי, מזכיר לי שלא הייתי מסוגלת להתקרב אליו, אל צערו, אל גופו הדאוב ולנסות להקל עליו. הייתי עסוקה בצילום, בבלוג, בגמגום של חיי שאני מנסה להחליק, להפוך למשפט רציף ורהוט. עמדתי שם בשחר של שבת, היססתי ובסוף פניתי ממנו והלאה. יללה מסתלסלת כמו עשן, אני שואפת אשמה וחרדה פנימה.
אל תהיי מלודרמטית, אני נוזפת בעצמי כשאני אוספת את המלים, התמונות והזכרונות, את לא ממש אנה קארנינה – את בקרוקס ובלי קרינולינה, בקרוב תשתי קפה ולא אופיום וכאן החצרות הנחבאות של תל אביב וזה לא ממש מסילת ברזל טרנס סיבירית. מה עם קצת הומור, חוש מידה, חיוך?
כדי לנסות למצוא מינון מדוייק אני חוזרת הביתה, קוראת שוב בשיר של ויסלבה שימבורסקה, מילותיו הולכות חרישיות כמו צעדים של חתול ישר אל הלב, איך שהיא מבינה ויודעת.
חתול בדירה ריקה
למות – לא עושים דבר כזה לחתול.
כי מה יעשה חתול
בדירה ריקה.
יטפס על הקירות.
יתחכך ברהיטים.
אין, לכאורה, שום שנוי,
ואף-על-פי-כן הכל נשתנה.
הדברים, כאלו, לא הוזזו,
ואף-על-פי-כן הועתקו.
ובערבים, אין המנורה דולקת עוד.
קול צעדים בחדר המדרגות,
אבל לא של הצעדים האלה.
היד שמניחה דג בצלחת קטנה,
גם היא איננה היד שהניחה.
משהו כאן לא מתחיל
בשעה הרגילה.
משהו כאן לא קורה
כמו שצריך.
מישהו תמיד תמיד היה פה,
ופתאום נעלם.
ואיננו בהתמדה עקשת.
היה חפוש בכל הארונות.
היתה מרוצה על פני המדפים.
היתה זחילה מתחת לשטיח ובדיקה.
אפילו האסור הופר
והנירות השלכו לכל עבר.
מה עוד נשאר לעשות.
לישון ולחכות.
רק שכבר יחזור.
רק שיראה את עצמו,
אז ילמד,
שלא כך מתנהגים לחתול.
הפסיעה לעברו תהיה
אלו בחסר חשק גמור,
לאט לאט.
על כפות רגלים כה נעלבות.
ובהתחלה, שום קפיצות ושום יללות.
תירגם מפולנית דוד וינפלד
ובבית כולו מחמדים – מחכה לי ג'ינג'י שלי, נסיכי הכתום, אחיה של אותה חתולה אבודה, אותו אימצתי יחד איתה מגברת נדיבה במושב גן ירק שנתנה לשניהם מחסה ביום גשום, ונחה דעתי. בינתיים.
בארץ החצרות האחוריות 