גבעולי אשתקד

הפוסט הזה מוקדש לחברות שלי.
לחברות שתרות את הארץ
ומבשרות לי על בקיעת החצבים בחצר הבניין שפעם גר בו עודד בורלא (תודה דבורה),
שלא שוכחות לספר לי על חצר יוצאת דופן שראו, אמנם קדמית 🙂 בצירוף כתובת מדוייקת (תודה ללי)
או שולחות לי שיר ששובה את הלב (תודה נעמה).
תודה לחברותי הטובות כולן – בלעדיהן לא הייתי רואה את השביל, כל שכן מעזה ללכת בו.

אני זכרתי "שושני דאשתקד", אבל ביאליק כתב : "גבעולי אשתקד". זה שם השיר בעצם. כל כך יותר יפה. מדוייק. סוף הקיץ כאן. הגרניום באדנית שלי שרוף שמש, כולו גבעולים משחירים ועלים מצהיבים, חולֵי אוגוסט תל אביבי. על האוגוסט הזה המייאש והמזיע כתבתי בשנה שעברה. אני משקה את הגבעולים צרובי הקיץ עוד ועוד כדי שישרדו עד הסתיו, שיפרחו. והנה כבר יש איזה רעד ראשוני באויר, ריח של שינוי.

"עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְקִים וּתְלוּיִם גִבְעוֹלִים

שֶל שׁוֹשַנֵי אֶשְתַקֵד –"

שתי שורות ואני נישאת לסנטימנטליות נוגה וכמיהות של סתיו רחוק, זה שקראתי עליו בספרים, אירופי או אפילו רוסי, קר. בחצרות האחוריות אני מצלמת את יפי הכמישה הרכה של השושנים המלאות, הקטיפתיות, את ההיפתחות הגדולה הזו – אני ממוללת פנימה את התמונה הרכה, את המילה "שושנים" וזה סקסי.

אני יודעת שאלו בעצם ורדים בעברית עכשווית ומתוקנת ומתחייכת
What's in a name? That which we call a rose by any other name would smell as sweet?
נהנית להריח את המילים של שייקספיר, וקצת לא להסכים איתו, שושנה זה בכלל לא ורד.
אני ממשיכה לקרוא והמילים חמדת נפשי מתרפקות על קירות לבבי, פורמות איזה זיכרון רחוק.

"חֶמְדַת נַפְשִי! רְאִי: בֵין עֲרוּגוֹת הַגָן וְאִילָנָיו

אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵד."

הסתיו הוא האביב של תל אביב. הוא התחיה. אני עדיין זוכרת מה שלמדנו בשיעורי מולדת כשהיינו ילדים – החצב הוא ממבשרי הסתיו. הנה הוא כבר כאן אפילו בחצרות. ואני שהגעתי לצלם, עומדת על העפר הקשה הזה, המחשבה קודחת פנימה, נאחזת בשורשים, זו אַדמת המולדת שלי וגם אם לעתים קרובות הייתי רוצה, אין לי אחרת. החצבים פורצים בכאב את האדמה, פוצעים אותה. עוד ממש חם ואני מנגבת את הזיעה ומתפעלת מפקעות החצבים שמוצאות תזונה באדמה הזאת שנראית צחיחה לחלוטין, ותעוזה, תעוזה לחצוב, לבקוע.

האפרורית היבשה הזכירה לי מה שאמרה חברה ששבה מחודש באירופה המוריקה: "שכחתי כמה צריך להתאמץ כל הזמן במקום הזה". אפילו לצלם את החצבים קשה. יש בהם איזו צניעות פועלית, חסכנות ביופי.

אני זכרתי את הבית הראשון של השיר, זה האהוב עלי, נטוע בחצר – פלא של ממש. מצאתי את התמונה מהשנה שעברה. היה ינואר, וכל הירוקים פרצו.

"וּכְבָר עוֹבֵר הַמַעְדֵר, הִנָעֵץ וְעַפֵר בֶעָפָר,

וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;

לא יַעֲבר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִים יְשַ גְשְגוּ,

אַף-יְטַפְסוּ בִסְרִיגֵי הַגָדֵר.

וּמֵאִילָן לְאִילָן כְבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַנָן

וּמְקַצֶצֶת בִנְטִיעוֹת;

חֶמְדַת נַפְשִי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר

וְתִחְיֶינָה הַבְרִיאוֹת."

חזרתי לאותה החצר והשיר – השיר של אשתקד איננו. to take a picture אומרים באנגלית, כן, לקחתי אתי הביתה את הבית הראשון של השיר, גלויה כתובה בכתב יד, תמונה מנוף שכבר איננו. במקומו מצאתי סוס ופתק שמזמין אנשים לברוח מאימת הטילים לחדר המדרגות. ועוד דברים כתובים וקשורים, כמו סיסמאות שנועדו במיוחד בשבילי.

החצר עדיין מופלאה, מלאה וגדושה אוצרות. אני מבקשת בלב: תשאירו תשאירו ! תחַדשו ברחמים גדולים, אל תקצצו בכל הנטיעות, גבעולי אשתקד הם ארץ הפלאות שלי.

הֲשׁוֹמַעַת אַתְ רֵיחַ שַרְבִיטִים חֲדָשִים וִירקִים

בָא עִם רֵיחַ הַנָטָף?

כָכָה יִשְגֶה הַפַרְדֵס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי

בְכָל-רִבֲבוֹת שְבָטָיו.



לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַלְדָה הַתַמָה, הַיָפָה,

בַת הַגַנָן, לְלַקֵט

אֶת-כָל-מַפַל מַזְמֵרָה – וְהָיוּ בַלַיְלָה לִבְעֵרָה

כל גִבְעוֹלֵי אֶשְתַקֵד."

אפילו שושנים מצאתי, שושני אשתקד. נותרתי סתווית וישָנה, מנסה לכמוש בחן, להיפתח לאט, לא להיות לבעירה. רגע אתרפק על גבעולי אשתקד ועוד מעט, עוד מעט פרחים חדשים יטפסו בסריגי הגדר. תיכף אהיה טובה – אזרוק את כל החפצים המיותרים שמעלים אבק בבית, ואז אשתהה בחצרות אחוריות מחפשת את זכרם, מתנחמת דווקא בהם בינות לגבעולים הירוקים.

הנה יום חדש. שבת שלום. נלך לשתות קפה. עוד מעט יהיה סתיו נברך שנה טובה. אני זוכרת גם את הברכות שהמורה יפה כתבה בגיר על הלוח: לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. או במילים אחרות: השומעים אנחנו ריח שרביטים  חדשים?