מדרגות והיסוסים

טורקת את הדלת מאחורי, המפתח בכף היד המזיעה, מתיישבת על המדרגות. האזעקה עדיין מהדהדת ומזריקה אדרנלין. חדר המדרגות הוא עיר המקלט שלנו, סוג של חצר אחורית. מדרגות השיש והקירות האטומים אצלנו בבניין נקיים ועקרים, מזכירים לי את החצרות האחוריות של הבניינים החדשים הנבנים בתל אביב, כל כולן מגרש חניה יעיל וצחיח. השכנים מתקבצים, קולות נשמעים בקומה מעל ומתחת, החרדה מתרככת עכשיו: ילדים על הידיים, הכלבים המתרוצצים מיללים ויוצרים מהומה, והשכנה בפיג'מה, כולם יחד מפריחים את שממת החצר האחורית הפנימית הזאת, מרחב מוגן. ולוקו שלנו?

הוא עושה בושות – בלקיקה אחת ענקית ונרגשת בלע את כל קערת הקורנפלקס שהחזיק הילד הקטון שישב על המדרגה. הילד בכה בכיה גדולה, מיאן להינחם. הקירות הסוגרים עלינו מודדים את המרחק בינינו ובין המלחמה.
לחכות עוד שתי דקות, היה בום?  אני מסתכלת על המדרגות מעבר לכפות רגלי היחפות, הלק מתקלף בקצוות. מנסה להתמקד וחושבת לעצמי מדרגות הן הזמנה, הזמנה לתנועה, לטיפוס או אפילו דילוג למטה, קריאה לשינוי כיוון. הן סימני דרך מדייקים, שנתות במרחב המאפשרות להגיע מתון ומדוד צעד אחר צעד. בסופן פתח, דלת, שער – חידה – הבטחה או סכנה ? להסס רגע לפני הפתיחה?
בחצרות האחוריות, ארץ אהבתי, המדרגות לעיתים קרובות מסתיימות במבוי סתום, בקצה המדרגות לפעמים דלת סגורה, לעתים מרתף זנוח. הן מקושטות בעשבים עזובים ומוכתמות בשאריות מעשה ידי אדם.  במבט חטוף נדמה כי איש לא עלה ולא ירד בהם ימים רבים מאוד, משחקים בהן רק אור וצל.

בעודי מתכנסת פנימה, אוספת את ברכי בין זרועותי, אני מטפסת אל מדרגות החירום –  fire escape  – בסרטים שמילאו את נעורי בכמיהות. שם באמריקה המפלט הוא החוצה, אל האוויר. שם בפאתי הבית קצת מחוץ לתחום קורים הדברים, בשטח ההפקר שבין הפנים והחוץ, בין הבית לשמים אפשר לפצוח בשיר, הלב מעז לבעור.

אני מאוד זקוקה לאיזה תָה-דָה! מקומי שירהיב וישכיח, והתמונה הזאת של הוילון הורוד בסמטת זכריה ליד הבית מוכרחה להיות כאן. אין בתמונה אף מדרגה אבל גם היא הזמנה, להפשיל את הוילון וללכת בעקבות זהרורי האור,  להיכנס לסיפור (או בעצם להמציא אותו) שמספרות התמונות, המזכרות מהשוטטות שלי במרחב המוצנע של החצרות האחוריות.

מִן  הָאֲגָּדוֹת שֶּׁנִּקְבְּרוּ
תַּחַת הֲרִיסוֹת חַגַּי
יָכֹלְתִּי לִבְנוֹת עִיר אֲהוּבָה
וְאֵיזֶה חֹרְשׁוֹת
וְאֵיזֶה בֻּסְתָּנִים….

(זלדה, השוני המרהיב)

חתול מציץ כמו פרומו, לכי בעקבות הוורוד. תמיד בסיפור שלי יש חתול.

והנה זה בא, הדלת הסגורה נפתחת, אני יכולה לראות תמונה, לספר לעצמי גם סיפור אחר, מישהי יושבת על המדרגות האלה,

אולי זו אני שיושבת, מרגישה את המגע הקריר של האבן

או בעצם על המפתן הזה. כן.

בשמלה או חצאית, יחפה, הכפכפים זרוקים על הארץ, סיגריה או כוס קפה בידה. מהרהת אל פני היום. שמש של בוקר או אפילו אור רך של אחר הצהרים על פניה. אם זה קורה עכשיו הנייד מונח לידה על המדרגה ואולי ספר או עיתון, על כל פנים היא לא קוראת. משהו עומד לקרות. מישהו יבוא.