גבעת ההבטחה

בין שתיים לארבע היה אסור להרעיש ברחוב בו גרתי. אנחנו הילדים קראנו לו הרחוב. ואני, שהשעתיים עד ארבע רבצו לפני כמו מדבר של שממה, הייתי הולכת לשדה שבקצה הרחוב. מטפסת קצת בשביל הטרשים העולה לגבעה, השביל שמוביל לארץ הסיפורים הגדולה.
היום כשאני פוסעת בחיפושי אחרי חצרות אחוריות במרחבים הגדולים והשקטים בין הבתים ברמת אביב הוותיקה, אני נזכרת בשביל במעלה גבעת ההבטחה בצהרי יום, החול בסנדלי. לבדי בשקט, אז ועכשיו. הרגע הזה, רגע לפני, אדי הסיפור מתחילים לטשטש את מחשבות היומיום, להסיט את המטלות והדאגה לשוליים. השביל אל, הדרך, ההבטחה.

DSCN6071Lבמעלה הגבעה היו ברכות השקיה נושנות ריקות ממים. אפשר היה לרדת במדרגות אבן המתפרקות אל תוכן, ואפשר היה ללכת על סיפן בשיווי משקל בין ארץ לשמים, צברים מגוננים ועצי שיטה צהובים מצֵלים סביבן; ואני המצאתי לי סיפורים, המראתי מעופפת, הפכתי בדמיוני מזחל במכנסי התעמלות עם גומי לוחץ לנסיכה קסומה. בדרך כלל בצרפתית.
הרבה שנות מציאות אספתי לפני שהתחלתי לשוטט בחצרות האחוריות, והיום הבנתי שאני מחפשת לי סיפור. ספור שיקח אותי מכאן הרחק וגם פנימה, יתבל את הכאן ועכשיו.  לפעמים ברגע של חסד אני מוצאת חצר כזאת, שבמובהק פותחת בפני שער לעלילה, מגוללת אותה פינה אחר פינה ואני נסחפת פנימה ומציצה בנסתרות, בחיים של אחרים, וחוזרת לרגע נפלא אל אותו שכרון ילדות, אל הסיפור.

DSCN5236LDSCN6361Lאני משחזרת לעצמי את השדה, ורואה בעיני רוחי איך ממעלה הגבעה מערבה  נפרש מוֹרד פורח. הזכרון הזה הוא אביבי, מסתבר. הייתי קוטפת פרחי בר וגם מיבשת אותם בין דפי הספרים. המחברת החלקה, בלי השורות, שבה הדבקתי אותם ולצידם שירים שאהבתי והעתקתי איננה מזמן ואולי כך עדיף. אבל בבית הורי מצאתי ציורים מאז, פרחי הבר שצמחו בתל אביב הפכו לגן עדן טרופי, בראתי לי סיפורים בצבעים.

1970 jungleLהייתי נסיכה, הייתי פיה, קוסמת לבושה קטיפה, הייתי טובה ומאושרה; הייתי ילדה אמיצה ניצולת סערה מוקפת גלים כחולים כהים וחרמש ירח כסוף מעלי, ובעיקר הייתי נאהבת עד בלי די. כל יום בין שתיים לארבע.
הנה אני כאן בשעת הבוקר הטריה, רגע לפני שהיום קורה, מוצאת לי סיפור בטורקיז – כמו בתוך ים מסתורי – סוכת פלאים, חתול קוף ופיל, סולמות לשמים, ציורים ומשקאות, שולחן למשתה וכסאות לשבת. סיפור, סיפור לבקר בו, להתנחם ולהתרצות, להיות.

ואני שואלת את עצמי למה התקשיתי כל כך להתחיל לכתוב את הפוסט הזה. האמנם כל החצרות היפות דומות זו לזו? הנה מצאתי חצר שאהבתי, פינת חמד שיש בה הכל מכל, ונאלמתי דום. המילם כולן ברחו ממני, לקח קצת זמן ואז הצבעים השיבו אותן .

DSCN6187LDSCN6189LDSCN6193LDSCN6194LDSCN6200LDSCN6201L יצורי ארץ הטורקיז המסתורית מלווים אותי בדרך חזרה למכונית, בבוקר השבת הקיצי. השמש מתחילה לבעור ועדיין כאילו כישוף ורוד מפלס את דרכי, מפזר עלי אבקת פיות; והשושנים לאורך השביל מוורידות לנוכח בתי הבלוקים והבטון, מופזות שמש כמו דף באגדה רחוקה.

DSCN6291LDSCN6295Lכבר שנים רבות במקום שהיה בו השדה בנוי בית חולים. אין לי היום צילום או ציור, או אפילו תיאור מאז של אותה הגבעה, גבעת ההבטחה. אבל יש לי סיפור.

 

 

29 מחשבות על “גבעת ההבטחה

  1. קיבלתי בשמחה ובגלל מצב רוחי המחורבן בימים אלו אכתוב שני דברים בקצרה: הצילומים פשוט נפלאים ועושים לי טוב על הלב. גם סיפוריים וגם צבעוניים . מלאים אופטימיות ואווירה שעושה טוב גם לי.פעם ראשונה שהכל נראה לי כל כך עכשווי בצבעוניותו שהסיפור עומד בפני עצמו והצילומים בפני עצמם (אני מרגיש טוב עם זה) אבל הסוכריה שבדובדבן שבקצפת שעל הקרם שוקולד שבעוגה הוא הציור הנפלא והצבעוני שבעיניי הוא מסטרפיס שכל אמן ויוצר היה שמח ומאושר בו.

  2. נפלא ומרגש וכל כך את דוריתיוש, הכי קל לעצום את העיניים ולדמיין אותך בתור הילדה עשירת הנפש שהיית מטיילת כמו עליסה במקומות הקסומים שאת מתארת ובתוך שטיח הפרחים שציירת. מחבקת, חמוטל.

  3. הרגישות שלך להביא את העבר כאילו הוא ההווה מהלכת קסם עלי. תודה! אוהבת במיוחד את שני הצילומים הפותחים ואת הציור שלך משכבר.

    • תודה דינה, התגובה שלך עוררה בי הרבה מחשבות וכן, את מאירה לי זוית משמעותית. אני מחייה בעזרת הישטוטים החצרות האחרות את הילדה שהייתי, מנסה לגעת בה ובחלומות שלה. 🙂

  4. דורית יקירה,
    אכן החצרות האחוריות הגיעו אלי בזמן, שלקח אותי מכאן [מדאגותיי, שלא זה המקום
    לפרט] "הרחק וגם פנימה" – משובבים בצבעוניותם, מרעננים במשב רוחן ומחיי-נפש
    בניחוחות פריחתן.
    ואפילו הזכירו גם לי מקומות כאלה, מילדות משוחררת מדאגות, שחלפה לה.
    תבורכי על שהכנסת והזכרת לי, דווקא היום, את האופטימיות והתקווה.

    לא מגיבה בבלוג שלך, כי אני חושבת שכך זה יותר אינטימי. רק ביני לבינך.

    שלך בברכות! נאוה

    נ.ב. בפיסקה השנייה שורה ראשונה נשמטה לה, חצופה שכזו, ו' : "… ברכות השקיה
    נושנ*ו*ת…"

    • נאוה יקירה תודות, ראשית הנ.ב. – אני שמחה לתיקוני ההגהה, אני מרגישה את ההתעכבות על המילים כמו שיחה ממש קרובה.
      ותודה כללית על הקריאה הטובה , הנדיבה והמבינה – קצת כמו טיול משותף במחזוות הסיפור הצבעוניים
      כמה טוב שנפגשנו!

  5. דורית אהובתי,
    שוב פוסט מקסים, נראה שאת כותבת על הילדות שלי, חמש שנים אחריך גם אני טיילתי במגרשים ריקים שעוד היו אז וראיתי בהם מרחבי נוף מהאגדות, וגם ציירתי את אותם ציורים, תמיד באיזה אביב נצחי.
    פלוריטה

    Sent from my iPad

    >

    • פלוריטה הנהדרת, כמה נעים שאת מבקרת אתי במחוזות החלום האלה. תל אביב היתה אז מאוד אחרת, אבל אנחנו היינו דומות. נשארו לך ציורים מאז? הייתי מאוד רוצה לראות.

  6. דורית, את חייבת לכנס הכול בספר! ה"איך סיפור נולד" שלך כה סוחף וסיפורי, עבר והווה כאחד, והלשון, דורית, מפעימה בכל מילה. ואולי העיקר או שרק חלק מ… מאז ההתבוננות בחצרות האחוריות של חזית נשמתך הענקת חיים גם לחצרות האחוריות שנקרות על דרכי. בשם כל החצרות האחוריות באשר הן – תודה!

    • ענת, תודה! איזה רגע של סיפוק אני חווה – המחשבה שפתחתי חלון למבטך לעבר החצרות האחוריות, שגם את מטיילת שם , אתי וגם בלעדי – שמחה ענקית! מתנת גדולה !

  7. איך את שוזרת מילים, מילים ותמונות. מי מלבדך היה רואה כלל את הדברים הללו בנקודת המבט הזו. איזו רגישות, כמה פיוטי, מעניין, צבעוני. הנאה צרופה. תודה דורית.

  8. דורית אהובה מאז ההבטחה בין רחובות הזית ודפנה, שותפתי לסיפורי נסיכות, פיות, קוסמות, אמיצות. הפעם היופי והעניין מרחיקים אל מעבר לסיפורים, אל החיים עצמם בין החלומות. תודה על כל אלה.

    • תודה ללי'לה שהשיחות איתך מספרות את הסיפור של החיים שלי עצמם וגם מאפשרות לי להיות נסיכה, קוסמת ובעיקר הרבה יותר אמיצה.

  9. מעניין לקרוא על גבעת ההבטחה שהייתה חלק חשוב בנוף ילדותי. מעניין במיוחד הדמיון בין זכרון המראות מאותה גבעה והשוני בזכרון הדמיונות מאותו המקום.
    במובן מסויים גם גבעת ההבטחה הייתה חצר אחורית – לא של בית, אלא של שכונה שלמה, של עיר. כך שנראה שהשיטוט בחצרות אחוריות לא התחיל אצלך לאחרונה…
    התמונות מקסימות, חבל שלא צילמת גם אז.
    יפה כתבת.

    • כמה טוב אורי לפגוש אותך כאן, כל כך הרבה שנים מאז שנפגשנו בגבעת ההבטחה, בשדה.
      מעניין לשמוע מה אתה זוכר מאז, ונכון אני מתחיל להבין שחלק מהשיטוט שלי בחצרות האחוריות הוא חיפשו אחרי נוף ילדותי, ילדותנו
      ותודה. תודה רבה.

      • מה אני זוכר מגבעת ההבטחה?
        נדמה לי שהכל.
        אני זוכר את עציו המדולדלים של הפרדס העזוב והשדות הפתוחים שלידו. את שבילי העפר וברכות ההשקיה החרבות עם שיחי הצבר שלידן. את שורות הברושים העתיקים, שדות הסביונים, הפרגים והכלניות וגם את טעם החמציצים והסברס הקוצני.
        זוכר את הפקניקים שעשינו במקום עוד בתקופת הגן, את משחקי ההקפות, הדודס והדגלים, את הבויידמים שבנינו בין צמרות העצים במקום, את מדורות הענק בל״ג בעומר וגם שתיים – שלוש שרפות קוצים שאיימו לחסל את כל הצומח בגבעה והקפיצו למקום את כל צי רכבי הכיבוי של תל אביב דאז.
        זוכר את החושה שעזרנו ל מ׳ – בן כיתתנו לבנות על הגבעה כשברח מהבית וחשב ״לעבור דירה״ לבדו. וזוכר גם את עזרא – אחיו הגדול של בני מכיתתנו, שהיה מטפס לגבעה עם אופנוע כבד וגולש ממנה לרחוב הדר (היום – הנרייטה סולד) כשהוא עומד על כסא האופנוע ומניף את ידיו לצדדים במופע קרקסי עוצר נשימה.
        זוכר את ״טבילת האש הראשונה שלי״, כשכדור של רובה אויר שספק נפלט ספק נורה במכוון מרובהו של איזה נער שהסתובב במקום, פגע בי והבהיל אותי הרבה יותר מאשר הכאיב לי.
        והיו גם פעולות הצופים – סנדות, חבלים, עששיות, כתובות אש וטכסי ה״הבטחה״ שיותר משרתמו את הצופים לתנועה, העניקו לגבעה את שמה.
        גבעת ההבטחה אפשרה לנו לגור בעיר ולהרגיש כמו בכפר.
        עד שהגיעו הדחפורים…
        זה התחיל אי שם בראשית שנות ה- 60 בשורת הבניינים שנבנתה לאורך צידו הדרומי של רחוב בארי, בין רחוב ויצמן לרחוב הדר (סולד), ונמשך בבניית בית הספר לאחיות ולידו מגדל ברזל – אייפל קטן עם צופר לראשו.
        כך, לאט לאט, נגסו הדחפורים בעוד ועוד חתיכות ממגרש ילדות הכפר שבעיר, מחסלים בשיטתיות את שדה ילדותינו, עד שקיבלנו במלוא תפארתו את המרת״א – המרכז הרפואי תל אביב על שם איכילוב או סוראסקי, או עופר…
        ושם בין בנייני המרכז הרפואי, שנבנה על גבעת ההבטחה, ממש במקום אליו היינו מטפסים ביציאה מבית הספר בר-כוכבא, ממוקם היום המרכז הגריאטרי של בית החולים, מה שנותן לכולנו את הסיכוי לסיים בדיוק במקום בו התחלנו… אבל כל כך רחוק משם.

      • אורי, כמה יפה כתבת והזכרת לי המון פרטים, ממש לקחת אותי לשם הרחק בזמן.
        תודה גדולה, רגע של בהירות וסיפור לפני…

  10. אני מכירה את גבעת ההבטחה. אני זוכרת אותה במיוחד בקיץ. הגבעה נחפרה דרך אגב, זה לא רק שבנו עליה, אלא הורידו אותה. אני לא יודעת מה יחסי כיום לתסיסה של הדימיון. האם מדובר באסקפיזם שלא נותן לי לפעול?. האם זה תחליף למציאות, או שזה טעם החיים?. את הצילומים שלך אני אוהבת מאד. אפילו בלי שום קשר למה שאת קוראת סיפור. אהבתי את שביל העלים שנשרו, ואת חתול החרס שמבצבץ מעלים. וגם את האחרים.
    וכן. גם אסקפיזם, אם זה מה שאני מעדיפה לראות ועליו לקרוא בימים הנוראים האלו.

    • תודה.
      נכון, נכון יישרו את גבעת ההבטחה. והרי היית שם אתי, וגם אני זוכרת במיוחד את הקיץ שם בשדה. אולי בחורף שיחקנו בבתים.
      אני מניחה שתסיסת הדמיון היא גם סוג של בריחה מהכאן והעכשיו, אבל גם ניסיון, אולי מעט אחורי, להבין אותה טוב יותר, מן תזכורת בשבלי להפניית מבט למה שאחורי הנאמר בקול גדול.

  11. פינגבק: דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s