גבעת ההבטחה

בין שתיים לארבע היה אסור להרעיש ברחוב בו גרתי. אנחנו הילדים קראנו לו הרחוב. ואני, שהשעתיים עד ארבע רבצו לפני כמו מדבר של שממה, הייתי הולכת לשדה שבקצה הרחוב. מטפסת קצת בשביל הטרשים העולה לגבעה, השביל שמוביל לארץ הסיפורים הגדולה.
היום כשאני פוסעת בחיפושי אחרי חצרות אחוריות במרחבים הגדולים והשקטים בין הבתים ברמת אביב הוותיקה, אני נזכרת בשביל במעלה גבעת ההבטחה בצהרי יום, החול בסנדלי. לבדי בשקט, אז ועכשיו. הרגע הזה, רגע לפני, אדי הסיפור מתחילים לטשטש את מחשבות היומיום, להסיט את המטלות והדאגה לשוליים. השביל אל, הדרך, ההבטחה.

במעלה הגבעה היו ברכות השקיה נושנות ריקות ממים. אפשר היה לרדת במדרגות אבן המתפרקות אל תוכן, ואפשר היה ללכת על סיפן בשיווי משקל בין ארץ לשמים, צברים מגוננים ועצי שיטה צהובים מצֵלים סביבן; ואני המצאתי לי סיפורים, המראתי מעופפת, הפכתי בדמיוני מזחל במכנסי התעמלות עם גומי לוחץ לנסיכה קסומה. בדרך כלל בצרפתית.
הרבה שנות מציאות אספתי לפני שהתחלתי לשוטט בחצרות האחוריות, והיום הבנתי שאני מחפשת לי סיפור. ספור שיקח אותי מכאן הרחק וגם פנימה, יתבל את הכאן ועכשיו.  לפעמים ברגע של חסד אני מוצאת חצר כזאת, שבמובהק פותחת בפני שער לעלילה, מגוללת אותה פינה אחר פינה ואני נסחפת פנימה ומציצה בנסתרות, בחיים של אחרים, וחוזרת לרגע נפלא אל אותו שכרון ילדות, אל הסיפור.

אני משחזרת לעצמי את השדה, ורואה בעיני רוחי איך ממעלה הגבעה מערבה  נפרש מוֹרד פורח. הזכרון הזה הוא אביבי, מסתבר. הייתי קוטפת פרחי בר וגם מיבשת אותם בין דפי הספרים. המחברת החלקה, בלי השורות, שבה הדבקתי אותם ולצידם שירים שאהבתי והעתקתי איננה מזמן ואולי כך עדיף. אבל בבית הורי מצאתי ציורים מאז, פרחי הבר שצמחו בתל אביב הפכו לגן עדן טרופי, בראתי לי סיפורים בצבעים.

הייתי נסיכה, הייתי פיה, קוסמת לבושה קטיפה, הייתי טובה ומאושרה; הייתי ילדה אמיצה ניצולת סערה מוקפת גלים כחולים כהים וחרמש ירח כסוף מעלי, ובעיקר הייתי נאהבת עד בלי די. כל יום בין שתיים לארבע.
הנה אני כאן בשעת הבוקר הטריה, רגע לפני שהיום קורה, מוצאת לי סיפור בטורקיז – כמו בתוך ים מסתורי – סוכת פלאים, חתול קוף ופיל, סולמות לשמים, ציורים ומשקאות, שולחן למשתה וכסאות לשבת. סיפור, סיפור לבקר בו, להתנחם ולהתרצות, להיות.

ואני שואלת את עצמי למה התקשיתי כל כך להתחיל לכתוב את הפוסט הזה. האמנם כל החצרות היפות דומות זו לזו? הנה מצאתי חצר שאהבתי, פינת חמד שיש בה הכל מכל, ונאלמתי דום. המילם כולן ברחו ממני, לקח קצת זמן ואז הצבעים השיבו אותן .

יצורי ארץ הטורקיז המסתורית מלווים אותי בדרך חזרה למכונית, בבוקר השבת הקיצי. השמש מתחילה לבעור ועדיין כאילו כישוף ורוד מפלס את דרכי, מפזר עלי אבקת פיות; והשושנים לאורך השביל מוורידות לנוכח בתי הבלוקים והבטון, מופזות שמש כמו דף באגדה רחוקה.

כבר שנים רבות במקום שהיה בו השדה בנוי בית חולים. אין לי היום צילום או ציור, או אפילו תיאור מאז של אותה הגבעה, גבעת ההבטחה. אבל יש לי סיפור.