על חלודה וזמן

מוקסמת. אני מוקסמת מחלודה ובכלל מהמגע של הזמן שמשנה דברים, פורע ופורם אותם, מרכיב אותם לתמונות חדשות, מדממות את הסדר והחידוש, מפעפעות את ההתחלה אל ההמשך. כאילו הזמן מגלה את טיבם האמיתי, המסתורי, התחתון ומקלף עוד ועוד מהמעטה לעבר עצם היותם/עצמם.
הדבר הזה קורה לאט ובהדרגה. בזרועות הזמן חוזרים החפצים מעשה ידי אדם אל העולם. נשיקה של אויר, חיבוק של מים מרככים את היוהרה של החדש, פוצעים את השלמות ומעניקים אישיות חד פעמית לכל חפץ. החלודה פורחת בחצרות האחוריות, עורקיהן מצוייירם ומסומנים על ידי הכובש הגדול מכולם – הזמן.

DSCN1048LDSCN1250LDSCN2564Lאם איטיב להביט אני יכולה למצוא ציורים, מופשט לירי סביבי יום יום. עירי מצויירת במכחולים של זמן, מצולקת ומוכתמת, עשירה בטקסטורות, בסימנים של החולף, הזמני, משתנה ונהיית מרובדת, עשירת שכבות והיסטוריות.

DSCN8384Lבזמנים אחרים, הפטינה של הזמן על כלי הכסף בבית, למשל, שימשה מדד לשייכות למעמד אצילי, סמל סטטוס. רק דקי ההבחנה הבינו את הסיפור שהיא מספרת, הוכחה לכך שאתה בא מ"כסף ישן", שזה הדבר האמיתי. הפטינה היתה קו הגבול בין המקור לחיקוי המתהדר. עם החיבה ההולכת וגוברת לצריכת אופנה ולחידושים נזרקה גם הפטינה למגרש הגרוטאות.

DSCN6450L DSCN6452L

DSCN7110L?אני מדפדפת אחורה בשכבות הזיכרון שלי, פותחת את קיפולי הזמנים ומגיעה שוב לקרוא בספרים של סבא שלי, ישראל אפרת. הדפים צהבהבים בשוליים, מנומרים בצבע החלודה. כאילו נוספה להם לווית חן, איזו אמת.

"אֶתְמוֹלִים יוֹשְׁבִים בְּצֵל מִרְפָּסוֹת
לְכָל אֹרֶ הָרְחוֹב וּמְקַדְּמִים
אֶחָד אֶחָד אֶת פָּנַי.

[…]

וְאֵיזוֹ פְּקַעַת מְאִירָה שֶׁל אשֶׁר וְעֶצֶב וְחֵן:
רְאֵה, הַכֹּל שָׁב, הַכֹּל שָׁב, הֵרַקְלִיט,
הַכֹּל גָּז.

כְּמוֹ עֵינוֹ שֶׁל הַזְמָּן הָאוֹצֶרֶת הַכֹּל מְעַפְעֶפֶת."
(ישראל  אפרת, אֱלוּל כֻּלּוֹ חֹדֶשׁ שֶׁל שִׁיר, הספר שהוא הקדיש לי כך: "ממעל לכתפות הוריך האהובים, אני מושיט לך צעיר ספריי זה, קבליהו נא בזרועותיך היקרות")

אוספת ציטוטים, קטעי דברים שלו ומחברת אותם לפסיפס הזמן שלי, נעטפת בחלודה הפרטית. זוכרת מבעד לצעיפי ההשנים את פניו הטובות, הזקנות, שהשנים ריככו, את מבטו:
"לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי)

DSCN5311LDSCN5318Lאני מתבוננת בידי האוחזות במצלמה באור השמש העזה ורואה היטב את סימני השנים, האם מִכוות הזמן מגלה את טיבי האמיתי? האם אני יכולה למצוא בתוכי כוח וחמלה להתבונן בעין אוהבת בציורים שמצייר הזמן על גופי כמו על קירות עירי? לעקוב אחר ההשתנות המתמדת בפליאה?

DSCN3791Lזוכר אותנו?  כתב היד מאניש את גדר הבטון, מטפטף אל האדמה. זוכר? הזעקה עולה מן הקיר וכל הגעגועים מפעפעים בי כמו שרידי הצבע הורוד הנחבאים ומתגלים בינות לחומים הפצועים והמקולפים, מציצים מבעד למעטה המחליד. גם נועה היתה שם פעם.

DSCN5395Lמוסיפה עוד מחשבה של סבא שלי, מדביקה עוד שכבה לקולאז' הזה: "כי אין היופי נכנס אלא עם כניסת האַין. השמחה בבית נעשית אמנות רק אז כשעצב עומד על יד הדלת הפתוחה. ומה שאומר שירה באדם הוא לא מה שהולך וגדל אלא מה שבה-בעונה הולך ופוחת, הולך ונפרד, וממילא רגיש כל כך.
T'is strange that death should sing? מוזר? הרי כל מה ששר מוזר.
הריתמוס הדק של הימשכות והירתעות – זה מה שמתפרק במלת ההתפעלות יופי."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי, הציטוט באנגלית הוא משייקספיר, הטרגדיה של המלך ג'ון)

DSCN5296L?

DSCN5523Lהזמן. אורגת אותו ומוצאת ביצוע מאוחר של השיר של סימון וגרפינקל, עלי החורף בצבעי חלודה. הייתי שומעת אותו שוב שוב, רוקדת לעצמי לצלילי הפטיפון שהיה בחדרי, עד שהמחט חרקה. כאילו ידעתי משהו עליו.

 

Simon And Garfunkel / Hazy Shade Of Winter
Time, time, time, see what's become of me
While I looked around
For my possibilities
I was so hard to please
But look around, leaves are brown
And the sky is a hazy shade of winter

Hear the salvation army band
Down by the riverside, it's bound to be a better ride
Than what you've got planned
Carry your cup in your hand
And look around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Hang on to your hopes, my friend
That's an easy thing to say, but if your hope should pass away
It's simply pretend
That you can build them again
Look around, the grass is high
The fields are ripe, it's the springtime of my life

Ahhh, seasons change with the scenery
Weaving time in a tapestry
Won't you stop and remember me
At any convenient time
Funny how my memory slips while looking over manuscripts
Of unpublished rhyme
Drinking my vodka and lime

Ilook around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Look around, leaves are brown
There's a patch of snow on the ground…

 

 

 

 

 

29 מחשבות על “על חלודה וזמן

  1. מבט מרענן (כרגיל) על חומרים שהזמן מותיר בהם את חותמו למרות שהתכלותם הסופית איטית. ואהבתי את האופן בו אזכרת את סבך "ישראל אפרת". אזכורו מסביר עד כמה ברור שהפטינה בחומר בה נוצקת היא עתיקה ואצילית . חיבוק דוריתיוש. חמוטל

    • חיבוק אמיץ לך חמוטל. כשהתחלתי היה לי קשה להאמין שיימצא מישהו שילך אתי בדרך ההתפעלויות המשונות שלי. והנה את כאן אתי לאורך כל הדרך. נס ולא פחות!

  2. מסבא ישראל אפרת ירשת כנראה את המבט הזה שלך, חד ורך, אוהב וכואב, ומוצא יופי במתפורר, הסדוק ורב השכבות. מבט שירי. תודה על עוד כברת מסע מלאת יופי.

  3. הי דורית, גדלת בצל אילנות עבותים ונפלאים. זאת כבר התחלה טובה של דרך. החכמת גם להנות מהצל והפירות ונראה לי שהשכלת – לכבד ולהפנים את האושר הזה שהוא כבר השלב הבא והיותר חשוב באותה הדרך. באשר לחלודה וכו' – שוב אני מופתע – אלוהים יודע למה, מהנושאים האוניברסליים שמצטלמים בעיניינו ובאצבעותינו. כאילו שלפת את התמונות מתיקיות הצילום שלי. ההקשרים הם כמובן העניין ולכן הסיפור שונה. אני הייתי מנסה ליצר תחביר לנושא. לך היה נושא ומילאת אותו בתוכן. קראתי והסתכלתי בעניין ובשמחה וריחפתי עדיין בין חצרות תל אביב וניו מקסיקו שכל כך שונות אבל במבט מקרוב – דומות להפליא.

    • אהוד, כמה שמחה ועניין יש בתגובות שלך בשבילי. העניין המשותף הוא כמו ענף מרכזי וההקשרים השונים כמו עלים וניצנים יוצרים פריחה רעיונית. אני סקרנית לראות את התחביר שלך וכן, בקרוב נעשה לנו שיטוט משותף, אני מקווה. תודה 🙂

  4. דורית יקירה,
    קראתי בהנאה רבה את "על חלודה וזמן" – יְפִי הכתיבה והצילום: עירסול המילים וטביעת העין הנהדרת שלך שדרכה גם אנו רואים. ואני הרי אני שייכת למשפחת החלודה…
    התחברתי מאוד לעניין ציורי הזמן על הגוף. אם אי אפשר להילחם בהם, צריך לדעת להשלים עימם, ועוד יותר טוב להתפעל מהם, בדיוק כמו שעשית.
    אם סבא ישראל אפרת יכול לקרוא ולהתבונן – הריהו משוויץ עכשיו בפני שכניו "זאת היא הנכדה שלי"!
    מחכה כבר לרשומה הבאה, נאוה (הירושלמית)

    • נאווה יקרה, כמה נעים לי שאת צרפת את עצמך למשפחת החלודה. אני שמחה בקריאה שלך בדברי, מהראיה שלך את הצילומים ומהננבנה והשיחה שנוצרים. אני גאה בו , בסבא שלי ובעיקר צוללת עוד ועוד לדבריו. תודה ולהתראות ,ירשולמית

  5. דורית, זה לא פוסט. זו יצירת מופת! ואני רצינית עד מאוד. אישית, היצירה הזאת שלך דווקא היום מאוד עודדה אותי. למה? שני אנשים אמרו לי בדיוק בת כמה אני, וחזרתי הביתה עם רגשות מורכבים. כלומר, הרגשתי שאני נראית חלודה דווקא בזמן הכי טוב בחיי. והנה באתי אל היצירה שלך ורוחי הגביהה עוף כולל החלודה. ואולי בזכותה?!

  6. דורית, מה שאני רואה וקוראת פה זו מנגינה שמתערסלת בתוך הגוף ברכות כמו תנועתו של חתול. תודה!

  7. מצרפת שיר על חלודה מאת חברתי וחברתה של דינה הופמן. שמה של חברתנו המשותפת שעסקה רבות בחלודה בפיסול ובשירה הוא דורית דינור.
    מַדְעָנִים מְבִינִים
    אֶת מַעֲשֶה הָחָלוּדָה
    מְנַסְחִים
    בְּשָפָה סְדוּרָה
    הַבַּרְזֶל מְדַמֵּם, מְצַיֵּיר
    חֲלומות חָלוּדָה
    בִּי הַבַּרְזֶל
    חֶלֶד הַנְשָמָה

  8. כתיבה רגישה ומרגשת, התיחסות לפרטים הקטנים בקבלה ולעיתים בחמלה, נראות של החיים בעיין בוחנת ומבינה אומנות. נהנתי מאוד!!!, אורית

  9. על חלודה וזמן… ואינני איש שירה, אך קראתי בעיון. צרפתי את אוסף התמונות החלודות המלוות את הטקסט ועצמתי את עיני….. . דמויות המוכרות לי מן העבר הרחוק, החלו נעות על גבי התמונות הנײל ורייחות אופיינים לתקופה שחלפה הציפו את אפי .
    בקשתי למשוך את הרגע , אך הוא חלף במהרה ונמוג לבלי שוב. תודה על רגע קסום זה. ניפלא.

    • זה נורא מרגש לקבל תגובה ממי שאלא מכיר אותי כלל ופוגש אותי בחצרות הנפש שלי. תודה מיוחדת לך שאול. ובמיוחד על הרגע הקסום שהענקת לי כשעצמת את עינייך….

      • תודה לך. אמשיך לחפש ומאמין כי אגלה עוד רגעים רבים כאלו בין שורותיך בהמשך הדרך. תודה.

  10. אני מוכחה להגיד שאני מתפעלת מכל הנושאים שאפשר למצוא בחצרות האחוריות. אכן עולם שלם.מצאו חן בעיני השיר והקטעים של הסב, המשורר. אני מתבוננת בך בדמיוני אוחזת במצלמה באור השמשמ העזה ורואה היטב את סימני השנים על ידי. (למה התכוונת כשכתבת "נעה"?)

    • נעה – שמה כתוב על הקיר בתחתית התמונה, היא היתה שם לפני, היסטוריה כתובה של הקיר, גיליתי את זה אחרי שהסתכלתי בתמונה המון פעמים, הייתי עסוקה כל כך ב"זוכר אותנו".
      תודה נעמתי,יקירתי, כן אני לאט לאט מבינה שאני חוזה בעולם ומלואו בצרות האחויורת, ולכן באינטואיציה שיודעת קראתי לבלוג "בארץ החצרות האחוריות" – ארץ מולדת, ואוזרוי ספר לתור ולגלות.
      לפחות יש בסימני השנים האלה המון שנים של חברות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s