על חלודה וזמן

מוקסמת. אני מוקסמת מחלודה ובכלל מהמגע של הזמן שמשנה דברים, פורע ופורם אותם, מרכיב אותם לתמונות חדשות, מדממות את הסדר והחידוש, מפעפעות את ההתחלה אל ההמשך. כאילו הזמן מגלה את טיבם האמיתי, המסתורי, התחתון ומקלף עוד ועוד מהמעטה לעבר עצם היותם/עצמם.
הדבר הזה קורה לאט ובהדרגה. בזרועות הזמן חוזרים החפצים מעשה ידי אדם אל העולם. נשיקה של אויר, חיבוק של מים מרככים את היוהרה של החדש, פוצעים את השלמות ומעניקים אישיות חד פעמית לכל חפץ. החלודה פורחת בחצרות האחוריות, עורקיהן מצוייירם ומסומנים על ידי הכובש הגדול מכולם – הזמן.

אם איטיב להביט אני יכולה למצוא ציורים, מופשט לירי סביבי יום יום. עירי מצויירת במכחולים של זמן, מצולקת ומוכתמת, עשירה בטקסטורות, בסימנים של החולף, הזמני, משתנה ונהיית מרובדת, עשירת שכבות והיסטוריות.

בזמנים אחרים, הפטינה של הזמן על כלי הכסף בבית, למשל, שימשה מדד לשייכות למעמד אצילי, סמל סטטוס. רק דקי ההבחנה הבינו את הסיפור שהיא מספרת, הוכחה לכך שאתה בא מ"כסף ישן", שזה הדבר האמיתי. הפטינה היתה קו הגבול בין המקור לחיקוי המתהדר. עם החיבה ההולכת וגוברת לצריכת אופנה ולחידושים נזרקה גם הפטינה למגרש הגרוטאות.

אני מדפדפת אחורה בשכבות הזיכרון שלי, פותחת את קיפולי הזמנים ומגיעה שוב לקרוא בספרים של סבא שלי, ישראל אפרת. הדפים צהבהבים בשוליים, מנומרים בצבע החלודה. כאילו נוספה להם לווית חן, איזו אמת.

"אֶתְמוֹלִים יוֹשְׁבִים בְּצֵל מִרְפָּסוֹת
לְכָל אֹרֶ הָרְחוֹב וּמְקַדְּמִים
אֶחָד אֶחָד אֶת פָּנַי.

[…]

וְאֵיזוֹ פְּקַעַת מְאִירָה שֶׁל אשֶׁר וְעֶצֶב וְחֵן:
רְאֵה, הַכֹּל שָׁב, הַכֹּל שָׁב, הֵרַקְלִיט,
הַכֹּל גָּז.

כְּמוֹ עֵינוֹ שֶׁל הַזְמָּן הָאוֹצֶרֶת הַכֹּל מְעַפְעֶפֶת."
(ישראל  אפרת, אֱלוּל כֻּלּוֹ חֹדֶשׁ שֶׁל שִׁיר, הספר שהוא הקדיש לי כך: "ממעל לכתפות הוריך האהובים, אני מושיט לך צעיר ספריי זה, קבליהו נא בזרועותיך היקרות")

אוספת ציטוטים, קטעי דברים שלו ומחברת אותם לפסיפס הזמן שלי, נעטפת בחלודה הפרטית. זוכרת מבעד לצעיפי ההשנים את פניו הטובות, הזקנות, שהשנים ריככו, את מבטו:
"לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי)

אני מתבוננת בידי האוחזות במצלמה באור השמש העזה ורואה היטב את סימני השנים, האם מִכוות הזמן מגלה את טיבי האמיתי? האם אני יכולה למצוא בתוכי כוח וחמלה להתבונן בעין אוהבת בציורים שמצייר הזמן על גופי כמו על קירות עירי? לעקוב אחר ההשתנות המתמדת בפליאה?

זוכר אותנו?  כתב היד מאניש את גדר הבטון, מטפטף אל האדמה. זוכר? הזעקה עולה מן הקיר וכל הגעגועים מפעפעים בי כמו שרידי הצבע הורוד הנחבאים ומתגלים בינות לחומים הפצועים והמקולפים, מציצים מבעד למעטה המחליד. גם נועה היתה שם פעם.

מוסיפה עוד מחשבה של סבא שלי, מדביקה עוד שכבה לקולאז' הזה: "כי אין היופי נכנס אלא עם כניסת האַין. השמחה בבית נעשית אמנות רק אז כשעצב עומד על יד הדלת הפתוחה. ומה שאומר שירה באדם הוא לא מה שהולך וגדל אלא מה שבה-בעונה הולך ופוחת, הולך ונפרד, וממילא רגיש כל כך.
T'is strange that death should sing? מוזר? הרי כל מה ששר מוזר.
הריתמוס הדק של הימשכות והירתעות – זה מה שמתפרק במלת ההתפעלות יופי."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי, הציטוט באנגלית הוא משייקספיר, הטרגדיה של המלך ג'ון)

הזמן. אורגת אותו ומוצאת ביצוע מאוחר של השיר של סימון וגרפינקל, עלי החורף בצבעי חלודה. הייתי שומעת אותו שוב שוב, רוקדת לעצמי לצלילי הפטיפון שהיה בחדרי, עד שהמחט חרקה. כאילו ידעתי משהו עליו.

 

Simon And Garfunkel / Hazy Shade Of Winter
Time, time, time, see what's become of me
While I looked around
For my possibilities
I was so hard to please
But look around, leaves are brown
And the sky is a hazy shade of winter

Hear the salvation army band
Down by the riverside, it's bound to be a better ride
Than what you've got planned
Carry your cup in your hand
And look around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Hang on to your hopes, my friend
That's an easy thing to say, but if your hope should pass away
It's simply pretend
That you can build them again
Look around, the grass is high
The fields are ripe, it's the springtime of my life

Ahhh, seasons change with the scenery
Weaving time in a tapestry
Won't you stop and remember me
At any convenient time
Funny how my memory slips while looking over manuscripts
Of unpublished rhyme
Drinking my vodka and lime

Ilook around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Look around, leaves are brown
There's a patch of snow on the ground…