עוד מזדמזם לי השיר של אתמול "קח אותי עכשיו לשם / דרך לא אדע" ממלא אותי, מדייק לי את עצמי, נותן ניגון למסע אל ארץ החצרות האחוריות. השכם בבוקר אני יוצאת לדרך ומציצה לחצרות של אחרים, ממציאה את הסיפורים שנשכחו בהן. מבעד לגדרות, שערים, שיחים ועלים נגלים קטעי סיפור, חלקי פאזל. המחיצות הללו שמסתירות, חושפות ומגלות, כמו מניפה של עלמת חן, הן שכבת פיתוי, התחרה של החצרות האחוריות. תחרת תיל, או תחרת עלים, רקמת פרחים שקופה ומעבר לה הסיפורים מכושפים יותר.
ושם, עומדת ומחפשת חרכים מפתים יותר, נזכרתי בסיפור של ביאליק מאחורי הגדר . חזרתי הביתה לקרוא בו ומצאתי שם את מארינקא עומדת כמוני "והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות. מיום שבאו הז'ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. " הסיפור כורך אותי פנימה לתוכו, עסיסי וחושני, שפתו מענגת ודשנה ובינו לשוטטות שלי בחצרות אני מוצאת את עצמי הפוכת עורף ליומיום, מאחורי הגדר של המולדת החדשה שלי, מעבר לחזית.
"יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד. מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת" במילים של ביאליק אני מוצאת את עצמי, את ההיקסמות המשונה שלי מהזנוח, מהנשכח. את הרגע הזה שלבדי, באפלולית הכחולה, אני הולכת בשביל רמוס למחצה אל מאחורי בית תל אביבי מצוי ואין לי מושג מה יתגלה; את הרגע הזה חווה גם הנער נוח "וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקַפתּוֹ מעֵין אימה מתוּקה של יִחוּד, כזה שהוא נכנס לחורבה" החצרות ממש קוראות לי "מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין".
באחד הבקרים התקרבתי לפינת חמד שנחבאת בחצר. הכלב שהריח אותי מעבר לגדר נבח ונבח, בשחר השקט של שבת, שמעתי מתוך הבית קול גברי מנומנם נוזף בו: "די כלב, מספיק לנבוח, אין שם אף אחד" ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי כשעלה ובא לפני שקוריפין, הכלב של מארינקא "הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה" התרחקתי בצעדים חרישיים וחשבתי לעצמי אבל אני כן כאן – פוסעת לי בארץ להד"ם של נעמי שמר:
אני כאן בארץ להד"ם שלי, בין הזמנים, בין לילה ליום, אור ראשון ואני, לקחתי את עצמי לכאן. מסיטה את וילון הענפים והעלים ונוסעת מֵעֵבר.
במיוחד כאן, בארץ חמדתי, נוכח בתוכי סוף הסיפור של מארינקא: "באחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא? אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק."
"בארץ להד"ם" מתוך "סימני דרך – 121 שירים נבחרים" מאת נעמי שמר, הוצאת כנרת 2003, 2014 (הדפסה מיוחדת)
מי שרוצה להציץ מעבר לגדר – הנה הלינק לסיפור השלם בפרויקט בן-יהודה
http://benyehuda.org/bialik/hagader.html
בארץ החצרות האחוריות 
תודה, דורית יקרה, על האור הגדול הזרוע הפעם על החצרות האחוריות, והופך פינות נשכחות לחלום להד"ם חושני.
הי דורית
רשימה מאוד יפה. כן ירבו !!!
בתיה
תודה בתיה, כף להציץ מבעד לתחרות כשעוד אנשים מביטים אתי
ואני אהבתי לגלות את האדומים הכמעט סמויים מן העין שנמצאים כמעט בכל צילום. תודה דורית.
נכון, נכון עכשיו אני רואה! הם כנראה משכו את המבט שלי דרך העלים, הגדרות והסדקים. תודה דינה על המבט הטוב
תודה על הרשימה.
אני בין אלה החיים ממש "בתוך הזכרונות והפינות". במשק שלי , מאז שהפסקתי לגדל פרות, לפני כעשר שנים. יש פינות ששנים רבות לא דרכתי בהן, וכשאני מגיע אליהן אני מוצא שברי זיכרונות נעוצים באדמה.
טוב היה גם להיזכר בסיפורו של ביאליק, שבזמנו למדנו אותו "לבגרות", ולראות כמה היה ביאליק מספר מצויין.
הנה גם מירי אלוני שרה את "בארץ להד"ם"
תודה גיורא, כל כך נעים לדעת שאתה קורא ומתבונן בחצרות האחוריות יחד אתי. ותודה על הגרסה המושרת – פס הקול של הפוסט הזה. אולי אבוא פעם לצלם אצלך?
דורית אני חייבת לגלות לך שמאז התחלת לכתוב על חצרות אחוריות בכל פעם שאני מגלה חצר אחורית חדשה אני רואה אותו "דרך עינייך". תשאלי את בתי הבכורה תמר אם אני דוברת אמת. סיפרתי לה על אודות סיפורי החצרות האחוריות שלך כשבאתי לבקרה בדירתה החדשה ברחוב איתמר בן אבי. מרפסת הדירה צופה על חצר אחורית שממש היתה כלבבך… והרי זוהי המחמאה הכי גדולה שיכול/ה סופר/ת לקבל. הלוא כן?
דורית אני חייבת לגלות לך שמאז התחלת לכתוב על חצרות אחוריות בכל פעם שאני מגלה חצר אחורית חדשה אני רואה אות "דרך עינייך". תשאלי את בתי הבכורה תמר אם אני דוברת אמת. סיפרתי לה על אודות סיפורי החצרות האחוריות שלך כשבאתי לבקרה בדירתה החדשה ברחוב איתמר בן אבי. מרפסת הדירה צופה על חצר אחורית שממש היתה כלבבך… והרי זוהי המחמאה הכי גדולה שיכול/ה סופר/ת לקבל. הלוא כן?
מחמאה הכי הכי. להוסיף זוית למבט ששל אשיה חריפת מבט כמוך. אני נרגשת. ובכלל תשמרי לי את הכתובת של החצרותשמתחבבות עלים – אולי אעשה מסע בעקבותיך 🙂
מתחילת שיטוטייך[אם יש מילה כזאת] בחצרות,הרגשתי שאת בבחינת"הציץ ונפגע",ועכשיו כשאת מתרכזתב" מבעד" זה נראה לי מתאים.קראתי ומצאתי את ההמלצה של הרמבם:אין לו לאדם ליכנס בפרדס אלא אם כן מילא כרסו בבשר ויין.בלילהכנס לפרשנות, שמרחיקה אותנו מהבשר והיין פשוטו כמשמעו,נראה לי,שפרוסת עוגה וכוס קפה,יתאימו יותר לשעות המוקדמות שלך.יופי, כמו תמיד.
נכון, נכון לגמרי, אילנה. הצצתי ונכבשתי 🙂 מה שלא ידעתי עד עכשיו שזה קשור לזה שבשעת השחר אני יוצאת רק עם תה צמחים בבטן! הקפה והעוגה אצלי – אחורי,ואתמזומנת להצטרף אליהם
תודה,בקרוב.