הכלב צדק

עוד מזדמזם לי השיר של אתמול "קח אותי עכשיו לשם / דרך לא אדע" ממלא אותי, מדייק לי את עצמי, נותן ניגון למסע אל ארץ החצרות האחוריות. השכם בבוקר אני יוצאת לדרך ומציצה לחצרות של אחרים, ממציאה את הסיפורים שנשכחו בהן. מבעד לגדרות, שערים, שיחים ועלים נגלים קטעי סיפור, חלקי פאזל. המחיצות הללו שמסתירות, חושפות ומגלות, כמו מניפה של עלמת חן, הן שכבת פיתוי, התחרה של החצרות האחוריות. תחרת תיל, או תחרת עלים, רקמת פרחים שקופה ומעבר לה הסיפורים מכושפים יותר.

ושם, עומדת ומחפשת חרכים מפתים יותר, נזכרתי בסיפור של ביאליק מאחורי הגדר . חזרתי הביתה לקרוא בו  ומצאתי שם את מארינקא עומדת כמוני "והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות.  מיום שבאו הז'ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. "  הסיפור כורך אותי פנימה לתוכו, עסיסי וחושני, שפתו מענגת ודשנה ובינו לשוטטות שלי בחצרות אני מוצאת את עצמי הפוכת עורף ליומיום, מאחורי הגדר של המולדת החדשה שלי, מעבר לחזית.

"יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד.  מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת" במילים של ביאליק אני מוצאת את עצמי, את ההיקסמות המשונה שלי מהזנוח, מהנשכח. את הרגע הזה שלבדי, באפלולית הכחולה, אני הולכת בשביל רמוס למחצה אל מאחורי בית תל אביבי מצוי ואין לי מושג מה יתגלה; את הרגע הזה חווה גם הנער נוח "וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקַפתּוֹ מעֵין אימה מתוּקה של יִחוּד, כזה שהוא נכנס לחורבה" החצרות ממש קוראות לי "מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין".

באחד הבקרים התקרבתי לפינת חמד שנחבאת בחצר. הכלב שהריח אותי מעבר לגדר נבח ונבח, בשחר השקט של שבת, שמעתי מתוך הבית קול גברי מנומנם נוזף בו: "די כלב, מספיק לנבוח, אין שם אף אחד" ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי כשעלה ובא לפני שקוריפין, הכלב של מארינקא "הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה" התרחקתי בצעדים חרישיים וחשבתי לעצמי אבל אני כן כאן – פוסעת לי בארץ להד"ם של נעמי שמר:

אני כאן בארץ להד"ם שלי, בין הזמנים, בין לילה ליום, אור ראשון ואני, לקחתי את עצמי לכאן.  מסיטה את וילון הענפים והעלים ונוסעת מֵעֵבר.

במיוחד כאן, בארץ חמדתי, נוכח בתוכי סוף הסיפור של מארינקא: "באחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא? אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים.  בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל.  לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה.  וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק."

 

"בארץ להד"ם" מתוך "סימני דרך – 121 שירים נבחרים" מאת נעמי שמר, הוצאת כנרת 2003, 2014 (הדפסה מיוחדת)
מי שרוצה להציץ מעבר לגדר – הנה הלינק לסיפור השלם בפרויקט בן-יהודה
http://benyehuda.org/bialik/hagader.html

תכתבי מה שאת מתכוונת

בימים אני עסוקה בחזית של הדברים. אני מעצבת עטיפות לספרים, שער למילים. נותנת צורה ופרשנות חזותית למילים של אחרים, למחשבות. מנסה להיות מובנת, מזמינה, מפתה, מהודקת, פוֹלָה פגמים לפני הדפוס.
אך לעיתים החזיתות ממורקות מדי בשבילי. חסונות . הרוך נגלה לי בצללים של החצרות האחוריות, בפגומים, בשבורים, בחלודים, במקומטים, במצולקים, בפצועים, בכאובים.

הרבה לפָנַי, בתרבויות שונות מצאו טעם לַפגם, ואפילו ניכסו אותו אל תוך הסדר הטוב, הראוי. היהודים שמחוייבים לשייר בבית  אמה על אמה שאיננה מסוידת, תזכורת יומיומית וזכר לחורבן; אמני האריגה של השטיחים הפרסיים המופלאים שמשאירים פגם מכוון ומותירים את השלמוּת לאל, משחררים אותנו מאמונה שקרית שהשלמות היא בהשג ידנו; ובתרבות היפנית במיוחד – שמבקשת להראות לנו שכד מעט שבור, זיקנה ושלכת עולים ביופיים על יפי הנעורים, שמחייבת את האמן להטיל ביופי המושלם פגם כדי להגיע מעבר ליופי. הפגמים התרבותיים האלה מקלים עלינו, מניחים לנו לחמוק מעט מהכמיהה למושלם.

בחצרות האחוריות נחשפים חמרי הגלם של החיים. אני רואה בחפצים המושלכים כאן, מאובקים, מחלידים ועזובים לנפשם ייצוג חומרי לכל הדברים שהייתי, שרציתי להיות, המשימות שלא סיימתי, התקוות שנכזבו, הדברים שלא החלטתי לאן הם שייכים. השברים הלא מאוחים מקבלים כאן צורה. הבבואה הזאת, כמו אמת נאמרת, מרגיעה אותי, ואפילו מנחמת כמו פיסת קרקע הנגלית מבעד למבול, מנוח לכף רגלה של היונה.

כמו המילים הנוראות-נפלאות, הבהירות כל כך כל כך בשירו של אבידן יפוי כח:
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את היאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."

אני אוהבת את צד התפר, תמיד יותר אהבתי סקיצות מציורים גמורים. נוח לי שם מאחור עם הפַטינה של הזמן. החלודה והזמן יוצרים יופי, ככה העיניים שלי רואות עכשיו. האגביות של הצורות היא מרגוע לעין ולי. אין צורך להתהדר, אפשר פשוט להתרווח,  לשים רגלים על השולחן, בין חברים. להניח לתפרים להיפרם קצת, לסדקים להתגלות

דרך הסדק הזה שהאור חודר דרכו, כמו עליסה שנופלת לבור לארץ הפלאות, כמו ארון הבגדים שנפתח ומזמן לנו אריה, מכשפה והרפתקות מופלאות, כמו שביל האבנים הצהובות לארץ עוץ, אני נשאבת לארץ החצרות האחוריות.

נכנסתי דרך הסדק פנימה אל מולדת החצרות האחוריות שלי לעולם של פגימויות והשתקפויות שבורות ופה ושם גם פינות חמד נחבאות ורציתי להישאר.

כשהתחלתי את הבלוג חשבתי על קארבר, על מציאה מאוחרת של מולדת, על האפשרות המופלאה לשלוח לעצמי גלויה משם – לצלם תמונות ולשמור. עכשיו אחרי המון שיטוטי חצרות אני יודעת עוד משהו – החצרות הן מין דיוקן עצמי, יומן סקיצות מיידי, תרצו סוג של אוטוביוגרפיה.

הבת שלי אומרת לי: תכתבי מה שאת מתכוונת. אני יודעת ומתקשה להגיד. כמו הגוף שלי, קיים, אבל לא בהכרח אשמח לראותו משתקף במראה. עדיף לחוש אותו. לכתוב את הדברים חשופים זה קצת כמו להתפשט, ככה בצהרי היום, באיילון, נניח. והמשפט הזה, הפשוט לכאורה, של אפרתי משמש לי מגדלור ומצפן, מנחה אותי להיזהר מהחשק למרק קצת את הדברים, לצחצח אותם.
כאן בשבילי הוא המקום. ואולי אלו הן המילים:
אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום.
(מנחם מנדל מקוצק)