שירת האטבים

בת שתים עשרה ושטופת דמעות קמתי בסוף הסרט הזה אל העולם. אחר כך גם קראתי את הספר שהיה אז בארבעה כרכים ובכיתי לא פחות. המבט הדומע והמקווה אל המחר, כשהדמעות הרותחות שוטפות את צערי האתמול הוא חלק מהאישה שהפכתי להיות.

דורות דורות של נשים מנקות את האתמולים מהמיטות ומהבגדים – עושות כביסה. ואני, שמסעי לרפא את הצער על החתולה ההיא, שנפלה מהחלון הביא אותי לחצרות האחוריות, מצאתי שוב ושוב כבסים. כבסים תלויים, גרבים בינות לצמחיה, בגדים צמודים ולפותים לאחורי הבתים, סדינים כתפאורה לכסאות המחכים. המלאכה הנשית הזאת חושפת את הקרוב לגופנו, הפרטי, תולה את הקליפה ריקה, המעטפת הפרוסה ללא נפח שתתנוסס באויר העולם. עדות אילמת ליצר הקינון שלנו, לחיים, לתקווה המתחדשת למחר נקי יותר, מצוחצח יותר. אנחנו מכבסים את אבק הימים, ממרקים את העבר ומפנים מקום להתחלה חדשה.

כביסה יכולה להיות עניין שמח – בועות סבון וריח טוב, בדים מבהיקים כמו מפרשים ברוח. אני נזכרת בג'ו מ"נשים קטנות" שאפילו חיברה שיר עליז וטפשי לגיגית. אני חושבת שאפשר לכרוך את הצמיחה שלי לתוך הנשיות כמו צמח מטפס סביב שלבי סולם הספרים שקראתי. וג'ו מארץ' שהקדימה אצלי בשנים אחדות את סקארלט נתנה לי רשות לנשיות שאינה מצטיינת במלאכות הנשיות, למרות שהיא עוסקת בהן : "היא עשתה גיגית כביסה ביום שני, אך היא שמה את העמילן לפני שסחטה את הבגדים והשרתה בכחול בגד קליקה ורוד שאני חשבתי שאני מתפוצצת מצחוק…" היא התוותה לי דרך להיות מה שסבתא שלי קראה "מישהו",  אולי אפילו לכתוב בלוג.

המילה כביסה מציפה לי תמונה נהדרת של סדינים לבנים מתבדרים ברוח אל מול שמי התכלת . אבל כשהתחלתי להיות תיירת בחצרות האחוריות של עירי החלטתי להביט נכוחה אל מה שיש, למפות את הקיים. והכביסה שנגלתה לעיני היתה הרבה פחות חגיגית, אפילו נידחת משהו.  וגם כך היא לעתים קרובות הבזק הצבעוני באפרוריות הבניינים המטולאים .

סוף מרץ 2013, רחוב אחד העםכמו שאגי משעול כתבה בשירה כביסה:
וְהַכְּבִיסָה הַזֹאת מֵהַחֶבֶל לֹא מַפְלִיגָה לְשׁוּם מָקוֹם
לַמְרוֹת הָרוּחַ הַטּוֹבָה הַנּוֹפַחַת בַּסְּדִינִים
לַמְרוֹת הַתַּחְתּוֹנִים הַשְׂמֵחִים
לַמְרוֹת הַשַּׁרְווּלִים הִמּוּפְשָׁלִים
לַמְרוֹת הַצַּוְּרוֹנִים הַזְּקוּפִים

חטאים, כתמים, טעויות וצערים אמורים להישטף במים, לזרום אל העבר.  חבל הכביסה הוא קו הגבול בין הימים, בין המלוכלך לנקי, בין העבר לעתיד. הניקיון זוהר אצלנו באור יקרות של טוהר  כאילו הוא מוסרי יותר.

ועל חבלי הכביסה האלה, בשטח הספר בין החטא למחילה, האטבים מסמנים מקום על מפת החצר ומחכים. מצטופפים כמו נושאי כלים, מרכלים בינתיים על הבגדים שתיכף יגיעו.  נפרשים כמו תווים על חַמשוֹת חבלי הכביסה, כותבים מנגינת המתנה.

רחוב  בילו 5, יום הולדתי ה-57בפינות החבויות יש גם בגדים שנשכחים על החבל, מתנגדים להאסף אל האופטימיות, עדות לאיזה אתמול שמסרב לפנות מקום, להימחק. הלכלוך מעמיק  ומצטלק במקום להתמרק . לא רוצה להצטחצח, להיטהר, להיעלם – מבקש להתכסות  שכבת אבק ולהעמיק אל תוך האפלולית.

הַחַיִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִפְנוֹת בֹּקֶר
בִּתְשׁוּקָה לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה.
שְׁאֵרֵי בְּשָׂרִי לָנִים בִּכְתֹבֶת זָרָה
וְלִי יֵשׁ עֲרֵמָה מְלֻכְלֶכֶת בְּכָל חֶדֶר.
לֹא אֲכַבֵּס עוֹד.
הִשְׁאַרְתָּ כָּאן אֶת בִּילִי הוֹלִידֵי בַּעֲטִיפָה מְעֻרְפֶּלֶת
הִיא זוֹעֶקֶת לָרְחוֹב הַמְנֻמְנָם
פֵּרוֹת מוּזָרִים, יְקָרִים.

ריקי כהן בשירה "ערמה מלכלכת בכל חדר" כותבת  כביסה כואבת .

רחוב בילו 5, יום הולדתי ה-57שבת בבוקר שכונת שפירא, נובמבר 2012ואולי דרוש גבר, משורר, כדי להפיח מעט רומנטיקה בכבסים, לראות את הכביסה בליל שבת כתפאורה לרגע של חסד, כהזמנה

התבואי אלי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר .

(מתוך ליל שבת של יהודה עמיחי)

כך, בשבח היום יום.  אחרי כל כביסה קצת יותר דהויים, מקומטים, לקום ליום חדש.

21 מחשבות על “שירת האטבים

  1. מכל השירים שציטטת, הכי עניינה אותי שירתך, הכתובה והמצולמת. תודה על הציטוט, כבוד לי. היכולת שלך להאניש את הכביסה והעולם ההקשרי שלה, מופלאה, מעוררת מחשבה עמוקה.

  2. כל פעם מפתיעה מחדש. גם טכנולוגית….. וגם תוכנית. כביסה אצלי מתחברת למילה מכבסה אבל דרך הכתיבה העלת לי זכרון של הימים בהם תליתי כביסה. ראשית בבית הורי ואחר כך בחיי הבוגרים בביחד ובלבד. בחווה אלברשטיין אני מאוהב גם אם היא תשיר את ספר הטלפונים והשיר של ריקי נכנס לאן שצריך. ועכשיו אולי אפשר להתפנות (או טו טו ) לפרוייקט משותף. וכרגיל החיבור הנהדר בין הטקסט והצילומים וההבנה האמיתית שהיופי הוא פשוט עניין של בחירה.

    • אהוד יקירי, כמה טוב לקבל תגובות ממך. כן, המבט הוא עניין של בחירה וגם לדעת שקצת דהויים וקצת מקומטים ובכל זאת .

  3. תודה, דורית אהובה, על הפניית העין והלב אל הכביסה הנשית שהופכת את המלוכלך לנקי, דהוי ואנושי, בעוד פרק יפה במסעך אל החצרות האחוריות, רגע לפני שהמייבש המכאני יגיע ויסתיר את הכביסה גם מהעין וגם מהלב.

    • ללי, שנים של כביסת הלב יחדיו עשו אתי חסד גדול; וכן, כמו תליית הכביסה על חבלים שהולכת ונעלמת מהעולם כך, יש לי הרגשה שגם התיעוד הזה של החצרות האחוריות של תל אביב הוא תיעוד של עולם הולך ונעלם. צפויים לנו עוד ועוד מגרשי חניה ואצל בני המזל חצרות אחוריות תמטופחות ונעולות לבאים מן החוץ.

  4. פוסט כל כך יפה.
    ואני ברשותך דורית רוצה להתייחס אל סקרלט שהקדימה את זמנה, ויש לי סיפור קטן על סצינת הסיום. את הסרט ראיתי לראשונה בגיל 12 בערך והוא השאיר עלי רושם עצום וגם הלכתי מהר לספריה ומיד קראתי את הספר. בשנות האוניברסיטה הלכתי לראות את הסרט שוב עם חברה שהכריזה שזו תהיה הפעם ה-12(!) שהיא רואה את הסרט. כשעלו האורות ראיתי את פניה שטופות דמעות. תהיתי איך זה שהיא עדיין בוכה אחרי 12 פעמים והיא ענתה:"כל פעם אני מקווה שיהיה סוף אחר…". רומנטיקונית אמיתית, עד היום.

    • תודה תודה, ונכון! אותי בבגרותי שלחה אישה חכמה לספר שוב לראות אם אקרא אותו אחרת, באופן בוגר יותר. והנה הפלא ופלא נשטפתי אותו ריגוש, אותה רומנטיקה. כמה טוב לפעמים להיסחף ולבכות.

    • יואב מון שר אמי, כמה טוב לחלוק איתך! שמחה כל כך שהגעת לחצר הקדמית של חיי וככה זכיתי שתבקר גם בחצרות האחוריות שאני משוטטת בהן.

  5. דוריתיוש כתיבה נהדרת ורגישה, רק את מסוגלת בקלות כזו להציג את הפנים הכבוסות והנקיות של החצרות האחוריות המאפירות מאבק, כשם שרק את יכולה לקפץ לתוך חיבור ייחודי בין האמנות הפומפוזית (של סקרלט אוהרה) לאפרוריות הצנועה של אדמת החצרות האחוריות.

    • כמה נעים לדעת שאת קוראת ומתבוננת במסע השיטוט הזה שלי בחצרות האחוריות. שם מותר לדברים מכל הסוגים להתערבב וליצור איזו קוצפוזיציה בלתי מוכרת מחומרים ידועים.תודה

  6. לדורית את תולה על חבל הכביסה שלך מכל טוב בנאליות ופרטים של יום יום שמצטברים לשיר. תודה!

  7. מצויין, דורית. אני כל כך אוהבת שמאנישים חפצים, דברי מאכל. הכל חוץ מאנשים. לכל דבר יש חיים משלו, אפילו אם אין בו רוח חיים. אני, למשל, תמיד מרחמת על הגרב שהתייתמה מתאומתה (הרי הן איכשהו נעלמות בלי הסבר אחרי הכביסה…). הביסקוויטים בקופסא שנפרדים אחד מרעיו בכל פעם שהיא נפתחת וכו' וכו'.
    למען האמת, תליית כביסה במרפסות לעיני כל העם מאוד מרגיזה אותי כשמדובר בבניין שלי. כשדניאל שלי היה קטן, עברנו בחצר ויש לנו שכנה בשם דיצה שהייתה תולה בקפידה את החזיות והתחתונים שלה ודניאל מסתכל ואומר לי: "הנה Ditza's Secret".
    המשיכי לכתוב ו ולצלם. את עושה את זה נפלא.

    • חנה, איזה סוד נהדר תלית בקצה הבלוג שלי 🙂 וכן, בהכול יש סיפור ורוח חיים. תודה שקראת את הסיפור במילים ובתמונות שלי.

  8. פינגבק: שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך? | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s