בת שתים עשרה ושטופת דמעות קמתי בסוף הסרט הזה אל העולם. אחר כך גם קראתי את הספר שהיה אז בארבעה כרכים ובכיתי לא פחות. המבט הדומע והמקווה אל המחר, כשהדמעות הרותחות שוטפות את צערי האתמול הוא חלק מהאישה שהפכתי להיות.
דורות דורות של נשים מנקות את האתמולים מהמיטות ומהבגדים – עושות כביסה. ואני, שמסעי לרפא את הצער על החתולה ההיא, שנפלה מהחלון הביא אותי לחצרות האחוריות, מצאתי שוב ושוב כבסים. כבסים תלויים, גרבים בינות לצמחיה, בגדים צמודים ולפותים לאחורי הבתים, סדינים כתפאורה לכסאות המחכים. המלאכה הנשית הזאת חושפת את הקרוב לגופנו, הפרטי, תולה את הקליפה ריקה, המעטפת הפרוסה ללא נפח שתתנוסס באויר העולם. עדות אילמת ליצר הקינון שלנו, לחיים, לתקווה המתחדשת למחר נקי יותר, מצוחצח יותר. אנחנו מכבסים את אבק הימים, ממרקים את העבר ומפנים מקום להתחלה חדשה.
כביסה יכולה להיות עניין שמח – בועות סבון וריח טוב, בדים מבהיקים כמו מפרשים ברוח. אני נזכרת בג'ו מ"נשים קטנות" שאפילו חיברה שיר עליז וטפשי לגיגית. אני חושבת שאפשר לכרוך את הצמיחה שלי לתוך הנשיות כמו צמח מטפס סביב שלבי סולם הספרים שקראתי. וג'ו מארץ' שהקדימה אצלי בשנים אחדות את סקארלט נתנה לי רשות לנשיות שאינה מצטיינת במלאכות הנשיות, למרות שהיא עוסקת בהן : "היא עשתה גיגית כביסה ביום שני, אך היא שמה את העמילן לפני שסחטה את הבגדים והשרתה בכחול בגד קליקה ורוד שאני חשבתי שאני מתפוצצת מצחוק…" היא התוותה לי דרך להיות מה שסבתא שלי קראה "מישהו", אולי אפילו לכתוב בלוג.
המילה כביסה מציפה לי תמונה נהדרת של סדינים לבנים מתבדרים ברוח אל מול שמי התכלת . אבל כשהתחלתי להיות תיירת בחצרות האחוריות של עירי החלטתי להביט נכוחה אל מה שיש, למפות את הקיים. והכביסה שנגלתה לעיני היתה הרבה פחות חגיגית, אפילו נידחת משהו. וגם כך היא לעתים קרובות הבזק הצבעוני באפרוריות הבניינים המטולאים .
כמו שאגי משעול כתבה בשירה כביסה:
וְהַכְּבִיסָה הַזֹאת מֵהַחֶבֶל לֹא מַפְלִיגָה לְשׁוּם מָקוֹם
לַמְרוֹת הָרוּחַ הַטּוֹבָה הַנּוֹפַחַת בַּסְּדִינִים
לַמְרוֹת הַתַּחְתּוֹנִים הַשְׂמֵחִים
לַמְרוֹת הַשַּׁרְווּלִים הִמּוּפְשָׁלִים
לַמְרוֹת הַצַּוְּרוֹנִים הַזְּקוּפִים
חטאים, כתמים, טעויות וצערים אמורים להישטף במים, לזרום אל העבר. חבל הכביסה הוא קו הגבול בין הימים, בין המלוכלך לנקי, בין העבר לעתיד. הניקיון זוהר אצלנו באור יקרות של טוהר כאילו הוא מוסרי יותר.
ועל חבלי הכביסה האלה, בשטח הספר בין החטא למחילה, האטבים מסמנים מקום על מפת החצר ומחכים. מצטופפים כמו נושאי כלים, מרכלים בינתיים על הבגדים שתיכף יגיעו. נפרשים כמו תווים על חַמשוֹת חבלי הכביסה, כותבים מנגינת המתנה.
בפינות החבויות יש גם בגדים שנשכחים על החבל, מתנגדים להאסף אל האופטימיות, עדות לאיזה אתמול שמסרב לפנות מקום, להימחק. הלכלוך מעמיק ומצטלק במקום להתמרק . לא רוצה להצטחצח, להיטהר, להיעלם – מבקש להתכסות שכבת אבק ולהעמיק אל תוך האפלולית.
הַחַיִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִפְנוֹת בֹּקֶר
בִּתְשׁוּקָה לַעֲשׂוֹת כְּבִיסָה.
שְׁאֵרֵי בְּשָׂרִי לָנִים בִּכְתֹבֶת זָרָה
וְלִי יֵשׁ עֲרֵמָה מְלֻכְלֶכֶת בְּכָל חֶדֶר.
לֹא אֲכַבֵּס עוֹד.
הִשְׁאַרְתָּ כָּאן אֶת בִּילִי הוֹלִידֵי בַּעֲטִיפָה מְעֻרְפֶּלֶת
הִיא זוֹעֶקֶת לָרְחוֹב הַמְנֻמְנָם
פֵּרוֹת מוּזָרִים, יְקָרִים.
ריקי כהן בשירה "ערמה מלכלכת בכל חדר" כותבת כביסה כואבת .
ואולי דרוש גבר, משורר, כדי להפיח מעט רומנטיקה בכבסים, לראות את הכביסה בליל שבת כתפאורה לרגע של חסד, כהזמנה
התבואי אלי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר .
(מתוך ליל שבת של יהודה עמיחי)
כך, בשבח היום יום. אחרי כל כביסה קצת יותר דהויים, מקומטים, לקום ליום חדש.
בארץ החצרות האחוריות 