לאמא שלי, גילה
החורף בתל אביב קצר ונפלא כנעורים עצמם. הכל נראה אפשרי כשנעלמת הצחיחות הקיצית. הקרקע שכמהה כל חודשי הקיץ, נמלאת פתאום שמחה ובחצרות האדמה נפתחת, נענית לגשם ומצמיחה פלומת חורף ירוקה ואופטימית. השידפון נשכח, הירוק מפציע מהקרקע הנטושה למחצה, בוקע מנקיקים ומבין אבני המדרכת, צומח מתוך גדרות אבן, לא מחכה להזמנה, לא שתול, לא מוגן, לא מטופח, פורץ דרך. השטיח הירוק עסיסי, נטול בושה, רענן צעיר וחדש מתרחב ובוהק בשמש הזוהרת של החורף התל אביבי.
כאן בחצרות האחוריות אני מגלה מחדש את עונות השנה, חוזרת לתמימות הקריאה בספרי הלימוד של בית הספר העממי. הטבע מתערבב בשאריות שלנו, ממלא את החפצים הנטושים בנעורים, נותן לנו מתנת חינם אחרי הגשם הראשון. החצרות נשטפות בצבע ירוק, נצבעות חגיגיות בעיטורי עלים, שמרהיבים לקשט הכל בלי משוא פנים – מכסי ביוב, ברזים ושעוני מים , בדלי סיגריות, כל מה שמונח, שהיה ונשכח.
ממש עכשיו בכל העיר, בכל פינה כמו נדברו ביניהם עולים הירוקים מכל הסוגים שלובי עלים, ומטפסים הלאה הלאה כמו קוראים זה לזה: לצאת-לצאת-לבקוע-להיות. הפלומה הראשונית הרכה צומחת והופכת לגל ירוק, אמיץ, נוכֵח, מתעצם, המשנה את פני העיר. כאן בחצרות האחוריות של העיר נזכרת במשפט שאמרה לי בתי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג: "יש לך גם אג'נדה חברתית, הרי".
עוד מעט יהיו פרחים, עוד מעט ירהיבו הצבעים, עוד מעט משהו יבשיל אבל בינתיים הכל חדש, צעיר ומלא תקווה, תינוקות אורבניים, גבעולים זקופים, גמישים ירוקים וטריים, מהירים לצמוח כאילו לא שמעו על קמילה מעולם.
וכשאני הולכת על השטיח הירוק הזה, על הטל הלח, לרגעים אני מרגישה שאפשר לא לחשוב על הקיץ המתקרב ככל שהירוק ממריא, ולחוש בפעימת העורקים איך העסיס מטפס לתוכי ומצמיח בי אומץ להעז את המבהיל והנפלא מכל – לרצות, לרצות בכל מאודי.
תודה רפי, נעים לשתף פעולה!
נכון, נכון, נכון, יש תקוה בדרך לאוגוסט
ואפשר לעצור לרגע לראות דברים יפים בדרך 🙂 תודה
הפעם התגובה תהיה מיידית וקצרה.די מדהים איך הירוק "הטבעי" הזה מרכך ומשפיע לטובה – נכנס לנפש כמו איזה ליטוף מוכר ומחזיר אותי לכרמל של ילדותי והגבעה הירוקה שלייד ביתי. מסע מהיר לנקודת זמן שלצערי כמוה לילדי העיר של היום כבר אין. חוץ מזה – שחקי שחקי תמיד היה מהשירים האהובים עלי גם במילותיו וגם כי דרכו למדנו את ההגיה הנכונה ואהבתי את שעורי יהודה דמינסקי שבעצמו יצא מאיזה ספר ועד היום לא יודע איזה. הורדתי את השיר עמ"נ לתת לו כבוד ולחלוק אותו עם מעט מחבריי שיטריחו את עצמם בגינו.
איזה כף לקבל כזו תגובה מיידת, ישירה, בוקעת מהיומיום ומוריקה לי את הנפש.
מקסים דורית, כמו הנשמה היפה שבך… ותראי כמה כוח יש בצמחי הבר הללו לבקוע מכל בטון ולהציף בירוק כל שטח קרקע.
תדוה חמוטל, הכוח הזה לבקוע ניזון גם מהידיעה שיש חברות שם בחוץ 🙂
דורית, כמו אימא גילה אני מאוהבת בחורף שלנו . לפעמים אני שומעת אנשים מתלוננים ואומרים החורף כל כך אפור, ואז אני תוהה מה להם ולמתנת ההתבוננות. הירוק שלך הוא כמו אריג של אסוציאציות והוא כל כך רענן.
תודה!
תודה חמה דינה! מתנת ההתבוננות – כמה יפה אמרת. אני משתדלת לא לאבד אותה, והצילומים שלך מזכירים לי לחייך אל העולם בעיניים פקוחות. לחיי החורף!
הפעם שיר חדש תשיר משוררת על היופי הירוק והאמיץ בחצרות האחוריות. תודה לך, יקרה, על לב מלא לבלוב חורפי ורענן, כי ברעות אאמין/ אאמין כי אמצא לב/ לב, תקוותי גם תקוותיו,/ יחוש אושר, יבין כאב.
יש לי אותך לחוש אתך אושר, להבין את כאבי. תודה
נקודת המבט, הרגישות האינסופית לצורה וצבע, הפיוטיות. דורית, את מרגשת בצילום ובמילים הנלוות. תודה לך.
תודה חנה יקרה, מרגשת. המבט שלך הטוב והמיטיב לראות מאפשר לי לנשום ולראות את השמים הגדולים ולנסות באומץ לצמוח אליהם. תודה
שירת טבע אורבני והשתקפותו בנפש עזה, נהדר.
תודה גדולה ריקי. בזכות החצרות היכרתי אותך ונפתח לי חלון ודרכו נכסנסת רוח נפלאה: את ושירייך!
עשית כבוד גדול למה שעינינו טחו לראות… טבע אורבני במלוא הדרו! אשרינו שזכינו בצבעי מילותייך ואשרייך שזכית בראייה טבעית חודרת טבע כהשראה פיוטית.
בחרתי להסיט את המבט מהדברים שבחזית, אלו שנחשבים חשובים. חשבתי שזה יהיה בודד. והנה, הנה יש לי מלווה בדרך הזאת, המביטה אחורה, למטה, לעבר מה שהמבט מדלג עליו בדרך כלל – נס!
איזה כף לראות כל פעם את החיוניות והירוק המבצבצים לפעמים במקומות הכי לא צפויים.
תודה, איזה כף להיתקל בתגובה מבצבצת ממקום לא ממש צפוי ממחסנאית נהדרת כמוך! מאוד נהנית מהבלוג שלך 🙂 תודה
חורף בתל אביב משום מה תמיד נראה לי כמו מדרכות רטובות בעיקר ברחוב אבן גבירול. אולי משום ששם, בגשם אפשר ללכת מתחת לעמודים. אבל מה שאת כותבת עליו בצירופי מילים הולמים ביותר את מה שאני רואה, הוא ממש נכון. הפורץ דרך, העולים והווים. יש שיר "ירוק" של דילן תומאס אבל אני זוכרת אותו רק בערך. הנביטה כאג'נדה חברתית, כן. מוצא חן בעיני. אצל הסינים, דרך אגב, הירוק הוא הצבע של האביב, והרגש הוא – כעס. כעס ככוח לפרוץ. הכוח להצמיח חוטר מבעד לענפים הקפואים. זה כבר לא כל כך תל אביבי, אבל זה הרעיון. מאד מאד אהבתי את הצילומים. עם או בלי ירוק.
וחוץ מזה, לא ממש הודתי לך לך הפורטרט הלירי של החצר שלנו.
כן, בהחלט מדרכות רטובות והיציאה שלי הבהולה בגשם הראשון לקנות מחברת אצל מודי, פשוט כדי להירטב
וכן,יש בפריצה אפילו בתל אביב איזה כעס, יחד עם ההיענות והשמחה. בידח הם דוחפים החוצה.
וזה הציטוט של של דילן תומאס
The force that through the green fuse drives the flower
Drives my green age; that blasts the roots of trees
Is my destroyer
. And I am dumb to tell the crooked rose
My youth is bent by the same wintry fever.
תןודה, על ההליכה המשותפת כאן, בגשם, בחצר הלירית שלך ובין המילים.