פעמון זכוכית / גן לירי

ירושלים, יום חמישי, שלוש וחצי לפנות בוקר. התרנגול קורא בלילה השחור. הנייד מכוון להעיר אותי בחמש וחצי. אין בו צורך. אני מחכה, שוכבת ערה. ערה וטוב לי. אני נזכרת בנדודי השינה שקראתי עליהם, של סילביה פלאת' למשל, לילות לבנים שהולכים ונטרפים. הייתי בת עשרים כשקראתי את פעמון הזכוכית. נורא התענייניתי בשיגעון. נגעתי בו בקצה האצבע כמו בלהבה. לא השתגעתי אז, וגם עכשיו לא ממש, מלבד העניין הזה עם החצרות האחוריות – איזה פריעת סדרים מפוארת אני מוצאת שם. כך במיטה הזרה לי בין מצעי הפלנל בחושך, אני מחכה לפגישה באור הראשון, הכחול. נסעתי לירושלים להיות עם חברה אהובה. לפגוש חצר אחורית.
חושך גדוש בשקט. אני פותחת את השער במפתח שהופקד בידי, מדרגות, המעקה קר מאוד למגע והנה החצר. אני יוצאת אל עצמי.

ובשקט הצלול אני רואה אותו, מחכה לי. פעמון זכוכית. פעמון חירות. כנגד השמים הכהים, הירח מכשף, פסי מתכת מסמנים גבול, אומרים עד כאן ומכאן, והוא בוער.

אנטוניו מוניוס מולינה, סופר שהתאהבתי בו מקריאה ראשונה, אמר בראיון שקראתי לא מזמן דברים שמבהירים לי איפה אני: "נמצא בתהליך כתיבה, ברגע שבו אני כמעט רואה קצה של אור, אבל החשיכה עדיין אופפת אותו. כשאני סביב משהו אבל לא ברור לי עוד מה התצורה שלו – זו נקודה בתוך רגע יפה וקצת מטריד שבו אני כמעט לא יודע דבר. לבלות יום שלם בניסיון להגיע למשהו ללא הצלחה יכול להיות מרגיז, אבל בטווח הארוך מדובר באחת ההנאות הגדולות של החיים; לא למצוא את הסיפור בכוח, אלא להיתקל בו במקריות נפלאה. תמיד להיות ער וערני; דברים מוצאים את דרכם לסיפור באופן מקרי וזה מה שמצית אותו".

הפעמון חיכה לי מאחור כדי לשזור את החצר הירושלמית לכדי מחשבה שלמה, להצית בי את המילים האלה. באור המכחיל, בין הירח לאורות העיר הבוערים בצמחיה שניצלה מהשלג הוא נראה קפוא.

"קִפָּאוֹן בַּעֲלָטָה.
אַחַר נוֹצַק הַכְּחוֹל הָעַרְטִילָאִי
מִגִבְעַת–הַטֶּרֶשׁ וְהַמֶּרְחַקִּים.."
(מתוך אריאל, סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

מוציאה את השורות מהקשרן, תולשת אותן כמו עלים מפרח, ממוללת את המילים בפי, האם הן המילים שמחדדות לי את הרגע? צורפות אותו לבדולח? הכל מותר לי כאן. בשעה הכחולה של החצר האחורית.

אני חוזרת לחדר להתחמם, מחכה שהאור ישנה צבעו למחזור נוסף של צילומים.

כָּל הַלַּיְלָה הִבְהֲבָה נְשִׁימָתְ הַמְרַפְרֶפֶת
בֵּין הַשׁוֹשַׁנִּים הַנְּמוּכוֹת–וְרוּדּוֹת. אֲנִי נְעוֹרָה לְהַקְשִׁיב;
יָם רָחוֹק רוֹגֵשׁ בְּאָזְנַי.
(מתוך זמר בוקר של סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

הבוקר כמעט כאן, פלח ירח עוד מאיר, חיוור, עוד רגע ידהה אל אור היום שמווריד בפתח.

זֶהוּ אוֹר– הַדַּעַת, צוֹנֵן וְכוֹכָבִי.
עֲצֵי–הַדַּעַת שְׁחוֹרִים. הָאוֹר כּחֹל.
הַדְּשָׁאִים מִתְפָּרְקִים אֶת עֲקָתָם לְרַגְלַי, כְּמוֹ הָייתִי אֱלֹהִים,
מְעַקְצְצִים אֶת קַרְסֻלַּי וּמְמַלְמְלִים נְמִיכוּת–רוּחָם.
[…]
הַלְּבָנָה אֵינָה כְּלָל מָבוֹי, הִיא קְלַסְתֵּר בִּזְכוּת עַצְמָהּ,
לְבָנָה כְּפֶרֶק–אֶצְבַּע וּנְבוֹכָה נוֹרָא.
הִיא גּוֹרֶרֶת אֶת הַיָּם אַחֲרֶיהָ, כּמוֹ פֶּשַׁע עָכוֹר, הִיא שְׁלֵוָה
בּפִּהוּק הַמְּעֻגָּל שֶׁל מַפַּח–נֶפֶשׁ גָּמוּר. אֲנִי מִתְגוֹרֶרֶת פּׂה.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן מַרְתִּיתִים הַפַּעֲמוֹנִים אֶת הַשָּׁמַיִם —
שְׁמוֹנָה עִנְבָּלִים גְּדוֹלִים מַכְריזִים עַל תְּחִיַּת–הַמֵּתִים.
לְבַסוֹף הֵם מַקִּישִׁים בְּפִכָּחוֹן אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם.

(מתוך הלבנה ועץ-הטקסוס מאת סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

החתול ששוחחתי איתו פונה לחצר השניה, אני משאירה על המפתן במרפסת את הקרוקס עמוסי הבוץ ושאריות העלים, לחים למגע, חוזרת לחדר החם, מכנסת את החצר לתוכי, נרדמת כמו תינוקת בפלנל הרך, מקפלת בתוכי את הגן הכחול הלירי כמו רחש הים בתוך קונכיה.

בוקר אור.