פעמון זכוכית / גן לירי

ירושלים, יום חמישי, שלוש וחצי לפנות בוקר. התרנגול קורא בלילה השחור. הנייד מכוון להעיר אותי בחמש וחצי. אין בו צורך. אני מחכה, שוכבת ערה. ערה וטוב לי. אני נזכרת בנדודי השינה שקראתי עליהם, של סילביה פלאת' למשל, לילות לבנים שהולכים ונטרפים. הייתי בת עשרים כשקראתי את פעמון הזכוכית. נורא התענייניתי בשיגעון. נגעתי בו בקצה האצבע כמו בלהבה. לא השתגעתי אז, וגם עכשיו לא ממש, מלבד העניין הזה עם החצרות האחוריות – איזה פריעת סדרים מפוארת אני מוצאת שם. כך במיטה הזרה לי בין מצעי הפלנל בחושך, אני מחכה לפגישה באור הראשון, הכחול. נסעתי לירושלים להיות עם חברה אהובה. לפגוש חצר אחורית.
חושך גדוש בשקט. אני פותחת את השער במפתח שהופקד בידי, מדרגות, המעקה קר מאוד למגע והנה החצר. אני יוצאת אל עצמי.

DSCN2546LDSCN2558ובשקט הצלול אני רואה אותו, מחכה לי. פעמון זכוכית. פעמון חירות. כנגד השמים הכהים, הירח מכשף, פסי מתכת מסמנים גבול, אומרים עד כאן ומכאן, והוא בוער.

אנטוניו מוניוס מולינה, סופר שהתאהבתי בו מקריאה ראשונה, אמר בראיון שקראתי לא מזמן דברים שמבהירים לי איפה אני: "נמצא בתהליך כתיבה, ברגע שבו אני כמעט רואה קצה של אור, אבל החשיכה עדיין אופפת אותו. כשאני סביב משהו אבל לא ברור לי עוד מה התצורה שלו – זו נקודה בתוך רגע יפה וקצת מטריד שבו אני כמעט לא יודע דבר. לבלות יום שלם בניסיון להגיע למשהו ללא הצלחה יכול להיות מרגיז, אבל בטווח הארוך מדובר באחת ההנאות הגדולות של החיים; לא למצוא את הסיפור בכוח, אלא להיתקל בו במקריות נפלאה. תמיד להיות ער וערני; דברים מוצאים את דרכם לסיפור באופן מקרי וזה מה שמצית אותו".

DSCN2596L

DSCN2583Lהפעמון חיכה לי מאחור כדי לשזור את החצר הירושלמית לכדי מחשבה שלמה, להצית בי את המילים האלה. באור המכחיל, בין הירח לאורות העיר הבוערים בצמחיה שניצלה מהשלג הוא נראה קפוא.

"קִפָּאוֹן בַּעֲלָטָה.
אַחַר נוֹצַק הַכְּחוֹל הָעַרְטִילָאִי
מִגִבְעַת–הַטֶּרֶשׁ וְהַמֶּרְחַקִּים.."
(מתוך אריאל, סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

מוציאה את השורות מהקשרן, תולשת אותן כמו עלים מפרח, ממוללת את המילים בפי, האם הן המילים שמחדדות לי את הרגע? צורפות אותו לבדולח? הכל מותר לי כאן. בשעה הכחולה של החצר האחורית.

אני חוזרת לחדר להתחמם, מחכה שהאור ישנה צבעו למחזור נוסף של צילומים.

DSCN2573Lכָּל הַלַּיְלָה הִבְהֲבָה נְשִׁימָתְ הַמְרַפְרֶפֶת
בֵּין הַשׁוֹשַׁנִּים הַנְּמוּכוֹת–וְרוּדּוֹת. אֲנִי נְעוֹרָה לְהַקְשִׁיב;
יָם רָחוֹק רוֹגֵשׁ בְּאָזְנַי.
(מתוך זמר בוקר של סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

DSCN2673 LDSCN2659 Lהבוקר כמעט כאן, פלח ירח עוד מאיר, חיוור, עוד רגע ידהה אל אור היום שמווריד בפתח.

זֶהוּ אוֹר– הַדַּעַת, צוֹנֵן וְכוֹכָבִי.
עֲצֵי–הַדַּעַת שְׁחוֹרִים. הָאוֹר כּחֹל.
הַדְּשָׁאִים מִתְפָּרְקִים אֶת עֲקָתָם לְרַגְלַי, כְּמוֹ הָייתִי אֱלֹהִים,
מְעַקְצְצִים אֶת קַרְסֻלַּי וּמְמַלְמְלִים נְמִיכוּת–רוּחָם.
[…]
הַלְּבָנָה אֵינָה כְּלָל מָבוֹי, הִיא קְלַסְתֵּר בִּזְכוּת עַצְמָהּ,
לְבָנָה כְּפֶרֶק–אֶצְבַּע וּנְבוֹכָה נוֹרָא.
הִיא גּוֹרֶרֶת אֶת הַיָּם אַחֲרֶיהָ, כּמוֹ פֶּשַׁע עָכוֹר, הִיא שְׁלֵוָה
בּפִּהוּק הַמְּעֻגָּל שֶׁל מַפַּח–נֶפֶשׁ גָּמוּר. אֲנִי מִתְגוֹרֶרֶת פּׂה.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן מַרְתִּיתִים הַפַּעֲמוֹנִים אֶת הַשָּׁמַיִם —
שְׁמוֹנָה עִנְבָּלִים גְּדוֹלִים מַכְריזִים עַל תְּחִיַּת–הַמֵּתִים.
לְבַסוֹף הֵם מַקִּישִׁים בְּפִכָּחוֹן אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם.

(מתוך הלבנה ועץ-הטקסוס מאת סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

DSCN2713L החתול ששוחחתי איתו פונה לחצר השניה, אני משאירה על המפתן במרפסת את הקרוקס עמוסי הבוץ ושאריות העלים, לחים למגע, חוזרת לחדר החם, מכנסת את החצר לתוכי, נרדמת כמו תינוקת בפלנל הרך, מקפלת בתוכי את הגן הכחול הלירי כמו רחש הים בתוך קונכיה.

DSCN2729Lבוקר אור.

13 מחשבות על “פעמון זכוכית / גן לירי

  1. "נגעתי בו בקצה האצבע כמו בלהבה. לא השתגעתי אז, וגם עכשיו לא ממש, מלבד העניין הזה עם החצרות האחוריות – איזה פריעת סדרים מפוארת אני מוצאת שם. " איזה משפט! פריעת סדר מפוארת, דורית זה נכון, כשאת מביאה את עצמתך למקומות ה"אחוריים" האור הכחול שלך מפאר אותם!!!

  2. לכתוב את המילה כרגיל כהתחלת התגובה ולחשוב ששום דבר בעצם לא כרגיל. הבוקר שלי התחיל מאוחר ואני רואה את הצילומים וקורא את הטקסטים שמתלכדים לכדי הרגשת בוקר מושלמת . בוקר לגמרי – לא שלי – לא שלך – "בוקר" בדימדומיו, בשקט שלו, בשינה שמכוסה בחושך. כאן – בתחושת שלווה של לפני היקיצה. הרוח אינה נושבת שום דבר לא זז ורעש של חריקת נעלים כמעט לא מפר את התחושה הזאת. הצילומים והפעמון שאוסף את האור. תענוג להתחיל את הבוקר שלי כך. תודה ובוקר טוב

    • תענוג שאתה קורא ומסתכל בבמילים ובתמונות שלי, בארץ החצרות שלי. אני יודעת שאפגוש אותך כאן וזה מרגיש נכון וטוב. תודה ובוקר אור

  3. דורית אהובה, תודה על נגיעה זהירה ומלאת השראה בלהבה של פלאת' ובפעמון הזכוכית המתבהר לו לאיטו עם בוא האור. לחבורה הקרובה הזאת של בעלת החצר, שלך ושל סילביה (וגם שלי) אני מציעה לצרף את תרצה אתר, שידעה כמו השותפות האחרות גם כאב וגם יופי: "כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל / עם ארנק, מטריה, כפפה, מקל./ לעקוף אותיות ואותות בלבן/ לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן /זעירה, ולשוב למפתן /המוכר והחם./ מן השמש אשר שוקעת/ לשבת שם רגע, שני בני אדם/ ולטפס למעלה, צעד, צעד, /אחר כך אפשר לכתוב על זה / סימפוניה משגעת". (מתוך "מערבה מכאן").

  4. דורית חברה אהובה. כמו תמיד המילים המתארות שלך מפכות כמו נחלי-שירה, והחיבור המכוון הפעם בין סילביה פלאת, מולינה, וחצרות אחרויות מקרין טבע וטבעיות של חיבור. תודה על הפוסט הנהדר, מחבקת, חמוטל

  5. לדורית, המלים שלך נוגעות באור וגם מצמררות את העור. אני מביטה בצילומים ושומעת את המלים, אני קוראת את המלים ורואה את האור שבוקע מתוך צילומי הפעמון שהולכים ומתבהרים. תודה! דינה

  6. דורית האהובה, את משוררת וסופרת וצלמת ו… הפוסטים שלך כה "קטנים, למידותייך. תני לאור/צל לעטוף את כולך. תני לבלתי נודע שבך להיפרש במלואו כמניפה, ואני איתך:) ובאשר לפעמון המטורף – בכל אחד מאיתנו יש אותו ובידך הכה עדינה הבאת לו ולנו עדנה וגם… אשראי. יחי טירופנו המהדהד כפעמונים

  7. פינגבק: Baby, it’s cold out there | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s