אני לא יודעת לרכוב על אופניים. זהו, אמרתי את זה. כשהייתי ילדה אמרנו לנסוע על אופניים.
אבא שלי ניסה ללמד אותי כשהייתי בגיל המתאים, חמש? שבע? לא גיליתי כישרון גדול בתחום והוא התעייף עד מהרה וחזר אל הספרים. אני בעיקר התביישתי והרגשתי לא שייכת לעדת הילדים הרכובים, השואטים בקלילות בוטחת.
לא רציתי שילדי השכונה יראו את הנסיונות המביכים שלי לשמור על שיווי משקל ונסוגתי גם אני אל הספרים. כמו שנורית זרחי אמרה לי פעם: "האמנתי שהילדים האחרים חיים את החיים האמיתיים". כבולה בגולמנות שלי פיתחתי הרבה דרכים להימנע מלומר את האמת הפשוטה. מאז נטיתי הצידה, מסתירה את המבוכה הצומחת, מגוננת עליה בצל.
כשהלכתי בעקבות החתולה האבודה שלי ומצאתי את ארץ החצרות האחוריות, הבטתי סביב להכיר את הנוף וראיתי המון זוגות אופניים. בשבילים אל מאחור, מנסה לצעוד חרישית, דורכת על עלים, החצץ חורק תחת נעלי, חתולים חומקים ממבטי, פגשתי עוד ועוד זוגות אופניים.
בהתחלה שלל זוגות האופניים נראו לי נוכרים, כמו שמעתי אותם דוברים שפה זרה, שהרי כל השנים לא רכבתי, לא הייתי קלת תנועה, שייכת, ספונטנית, נוסעת, נוסעת ושערי מתבדר ברוח.
התבוננתי לאט, מבעד לרוח הרפאים של החתולה האבודה, מבעד למסך השנים. ובשעות השקטות והכחולות של השחר נוכחתי – האופניים האלה של ארץ החצרות האחוריות, לא מדברים אלי בתנועה. הם נחים, נייחים.
כשכבר היה ברור לי שאכתוב על האופניים שכל כך נוכחים במולדת החדשה, הרגשתי שהמילים שלי לא מספקות וחיפשתי ציטוט, שיר, דבר חוכמה, משהו על תנועה כבושה. לא מצאתי. אחוזת משהו בין דיבוק לפאניקה חיפשתי מילים מדוייקות. ואז, מתוך התנועה, תוך כדי שחיה בבריכה, כשהמים הכחולים תומכים בי, נזכרתי באותו הים. באותם הימים. איבדתי את מניין הבריכות.
היינו בצבא ולחבר שלי היה אופנוע. אופנוע BMW ישן ומשופץ, עם סירה. הוא לקח אותי לטיול שחרור בסיני. אני הוא והאופנוע. בערבים הארוכים עם בדואים לגמנו כוס אחר כוס של תה רותח ומתוק מדי. כל הדרך מנואבה לנחלת-א-תל וחזרה לאילת, אנחנו-גופנו-ההרים- הים-השמש-מלוא השמים והרוח, הרוח נושבת בשערנו. חובקת אותו מאחור הרגשתי לזמן קסום חלק מיפי התנועה בעולם. הייתי הדבר עצמו. איזי ריידר. הורדנו את הבגדים והתנופפנו עם הדרך.
עכשיו אני מסתכלת על הצעירוּת כעל נוף מרוחק, כחלחל בפרספקטיבת הזמן, רואה אותה כפיקדון. פיקדון יקר המציאות וזמני במיוחד. וכשלאט לאט הצעירוּת התגלגלה מחזקתי כמו כדור ענקי והופקדה בידי צעירים ממני, ידעתי ששם בסיני לרגע קל בין הנעורים לבגרות הצעירות זהרה בתוכי במלוא הדרה, חייתי אתה בכל מאודי, זכיתי בזמן של חסד.
ימים רבים מאז, כשתחושת חוסר התואם ביני בין העולם גואה בי אני נסוגה אל הצד הפרום של הדברים ומשתהה בארץ החצרות שלי, וכל אותם זוגות אופניים חלודים, קשורים, רבוצים, נשענים, שכוחים, שזורי צמחיה, מחכים, זוכרים – הם חברים, מדברים בשפתי. ולרגעים – אפילו כשהם עומדים במנוחה – הם מסמנים לי אפשרות לתנועה.
הולכים ומתכסים בשמיכת הזמן.
את כותבת נהדר כל כך. המילים היפות לך נוגעות במקומות הקיימים אצל כולנו, ואת מבטאת אותם נהדר בשמנו. אוהבת אותך, כבר אמרתי לך? אלף פעם…..
כמה טוב שהמילים יכולות לנוח בחיקך, כך הן מעזות יותר לצאת אל העולם.תודה חמוטל
מקסים דורית את כותבת נפלא,מאד נוגע ללב
תודה הדס, את יודעת, זה הכל התחיל בחתולה. בפוסט הראשון "בדיוק אז החתולה שלי" אני מספרת על זה. שבוע טוב
מסע בזמן… קסום!
יקירי, מסע בזמן זה קסום בעיקר כשיש אוזן קשבת, עכשיו. תודה
אהבתי מאוד את ההתבוננות בצעירוּת הסוערת כבנוף מרוחק דרך האופניים הדוממים.
ללי תודה אהובה, את הרי אתי לאורך כל הדרך, יודעת ורואה בזמן אמת וממרחק.
דורית, מה שכתבת סביבך ומתוכך ועל גב האופניים החסרים/נוכחים כה יפה. שזור משפטים פנינתיים, קרי מלאי תבונה ותובנה עמוקה ומתבדרת ברוחי. והנה אשלים קוריוז ילדותי משלי. תמיד מאוד אהבתי לרכוב על אופניים חרף היותי טיפה מוגבלת בגופי. לפני שאבא אמנון קנה לי זוג ואחר כך עוד ועוד – כבר היו כמה בנים שכנים שהקדימו אותי ברכיבה ונורא קינאתי ונורא רציתי וכן גם רציתי שידעו שיש לי לפני שבאמת היה… מה עשיתי. טיפה בילפתי. שיקנאו. סיפרתי שיש לי רק שלא מרשים לי להוריד למטה. היתה לנו אז דירה בקומה ראשונה עם מרפסת לרחוב. הנחתי כיסאות במרחק זה מזה, אבל כך שלא ראו מלמטה שמדובר בכיסאות ואז ישבתי על אחד ולאלה שלמטה סיפרתי שאני… יושבת על כיסא אופני החדשים. בקיצור, דורית. גם היום עם קצת דמיון תוכלי לרכוב…. בעוד שאני לצערי כבר לא יכולה חרף אהבתי העזה לשני הגלגלים עם הכידון והרמה והמהלכים ופעמון ופנס וסבל – היו היו זמנים, והיתרון דורית שהרוח והמילים של יודעי כתוב כמוך לא חולפות עם רוח השנים. לילה טוב
ענת, איזו תגובה מרגשת! סיפור מביא סיפור. אמת מביאה קשר. שתינו יכולים לדהור במילים ברוח ובתמונות, ולהיות חופשיות ממה שהיינו בילדות או ממה שמגביל אותנו עכשיו.תודה יקרה וחלומות נפלאים
חותמת על כל מילה והרבה לפני גמר חתימה טובה הרשמית…
היי דורית,
הי זו דינה משכבר מימי הטאי צי. אוהבת מאוד את איך שאת לוקחת אותנו לחצרות האחוריות של ילדותך. הכתיבה שלך כל כך מושכת ומשתפת . תודה דינה
הי דינה משכבר, כמה נעים וטוב להיפגש! נחמד לדעת שאת מטיילת אתי, בחצרות של אז ובהפתעות שהחצרות האחוריות מזמנות לי היום. תודה