אני לא יודעת לרכוב על אופניים. זהו, אמרתי את זה. כשהייתי ילדה אמרנו לנסוע על אופניים.
אבא שלי ניסה ללמד אותי כשהייתי בגיל המתאים, חמש? שבע? לא גיליתי כישרון גדול בתחום והוא התעייף עד מהרה וחזר אל הספרים. אני בעיקר התביישתי והרגשתי לא שייכת לעדת הילדים הרכובים, השואטים בקלילות בוטחת.
לא רציתי שילדי השכונה יראו את הנסיונות המביכים שלי לשמור על שיווי משקל ונסוגתי גם אני אל הספרים. כמו שנורית זרחי אמרה לי פעם: "האמנתי שהילדים האחרים חיים את החיים האמיתיים". כבולה בגולמנות שלי פיתחתי הרבה דרכים להימנע מלומר את האמת הפשוטה. מאז נטיתי הצידה, מסתירה את המבוכה הצומחת, מגוננת עליה בצל.
כשהלכתי בעקבות החתולה האבודה שלי ומצאתי את ארץ החצרות האחוריות, הבטתי סביב להכיר את הנוף וראיתי המון זוגות אופניים. בשבילים אל מאחור, מנסה לצעוד חרישית, דורכת על עלים, החצץ חורק תחת נעלי, חתולים חומקים ממבטי, פגשתי עוד ועוד זוגות אופניים.
בהתחלה שלל זוגות האופניים נראו לי נוכרים, כמו שמעתי אותם דוברים שפה זרה, שהרי כל השנים לא רכבתי, לא הייתי קלת תנועה, שייכת, ספונטנית, נוסעת, נוסעת ושערי מתבדר ברוח.
התבוננתי לאט, מבעד לרוח הרפאים של החתולה האבודה, מבעד למסך השנים. ובשעות השקטות והכחולות של השחר נוכחתי – האופניים האלה של ארץ החצרות האחוריות, לא מדברים אלי בתנועה. הם נחים, נייחים.
כשכבר היה ברור לי שאכתוב על האופניים שכל כך נוכחים במולדת החדשה, הרגשתי שהמילים שלי לא מספקות וחיפשתי ציטוט, שיר, דבר חוכמה, משהו על תנועה כבושה. לא מצאתי. אחוזת משהו בין דיבוק לפאניקה חיפשתי מילים מדוייקות. ואז, מתוך התנועה, תוך כדי שחיה בבריכה, כשהמים הכחולים תומכים בי, נזכרתי באותו הים. באותם הימים. איבדתי את מניין הבריכות.
היינו בצבא ולחבר שלי היה אופנוע. אופנוע BMW ישן ומשופץ, עם סירה. הוא לקח אותי לטיול שחרור בסיני. אני הוא והאופנוע. בערבים הארוכים עם בדואים לגמנו כוס אחר כוס של תה רותח ומתוק מדי. כל הדרך מנואבה לנחלת-א-תל וחזרה לאילת, אנחנו-גופנו-ההרים- הים-השמש-מלוא השמים והרוח, הרוח נושבת בשערנו. חובקת אותו מאחור הרגשתי לזמן קסום חלק מיפי התנועה בעולם. הייתי הדבר עצמו. איזי ריידר. הורדנו את הבגדים והתנופפנו עם הדרך.
עכשיו אני מסתכלת על הצעירוּת כעל נוף מרוחק, כחלחל בפרספקטיבת הזמן, רואה אותה כפיקדון. פיקדון יקר המציאות וזמני במיוחד. וכשלאט לאט הצעירוּת התגלגלה מחזקתי כמו כדור ענקי והופקדה בידי צעירים ממני, ידעתי ששם בסיני לרגע קל בין הנעורים לבגרות הצעירות זהרה בתוכי במלוא הדרה, חייתי אתה בכל מאודי, זכיתי בזמן של חסד.
ימים רבים מאז, כשתחושת חוסר התואם ביני בין העולם גואה בי אני נסוגה אל הצד הפרום של הדברים ומשתהה בארץ החצרות שלי, וכל אותם זוגות אופניים חלודים, קשורים, רבוצים, נשענים, שכוחים, שזורי צמחיה, מחכים, זוכרים – הם חברים, מדברים בשפתי. ולרגעים – אפילו כשהם עומדים במנוחה – הם מסמנים לי אפשרות לתנועה.
הולכים ומתכסים בשמיכת הזמן.
בארץ החצרות האחוריות 