נובמבר | 2013 | בארץ החצרות האחוריות

"אחר שעה קלה, משאמרו שלום ותודה לכריסטוף רובין, חזרו פו וחזרזיר בדמדומי-הערב המופזים הביתה, שניהם מהרהרים ומחרישים.
בקומך בבוקר משנתך, פו – אמר לבסוף חזרזיר – מה אתה אומר לעצמך?
– מה יש לארוחת-הבוקר? – השיב פו – ואתה, חזרזיר, מה אתה אומר?
– אני אומר: מי יודע מה יתרחש היום.
פו הניע את ראשו מתוך הרהורים. – אותו דבר – אמר."
ככה נראית חברוּת בשבילי, כך גדלתי לראותה. שיחות חולין תוך כדי שיטוט ביומיום, הבנה בשתיקות שבין המילים, כשתחושת השותפות טווה את השוני לשמחה.
מתוך החיפוש הלילי אחרי החתולה שלי שנעלמה לבלי שוב, מצאתי בהפתעה ובהתרגשות את ארץ החצרות האחוריות שלי והתחלתי לשוטט בה. רק אז הבנתי שבעצם מירי, חברתי האהובה, נמצאת בשכנות קרובה, מציירת את החצרות והגנים – ממלכת הכווונת הטובות שלה.
לפעמים השיחות שלנו נראות לעין והופכות לשיחות-דימויים – מירי משתמשת בתצלום שלי כהשראה לציור. אנחנו שולחות מיילים הלוך ושוב ללא מילים. סוג של המהום-הרהור משותף.

מירי מזקקת יופי מתוך השברים והפגימות של צד התפר שאני מוצאת, רואה בין החפצים האבודים את הכוונות הטובות פורחות. כשהיא מסתכלת בצילומים שלי נפתח החיוך המופלא והנדיב שלה והיא אומרת: "כמה קשה לתחזק כוונות טובות" והיא באמת דולה אותן מתוך ההזנחה והמקריות של שטח ההפקר מתרגמת אותן לרישומים, למשיכות מכחול, ומלטשת אותן ליופי ולצבע.

גם מירי התאהבה ב"חצר הפלאים שלי" וצירה אותה בהמון ואריאציות. אני אוהבת ואריאציות, כמו הצעה לשיטוט

ביחד אנחנו יוצאות לטיול של שבת בחצרות הקרובות, היא מספרת לי על תגליות הילדות בדרך מבית הספר הביתה כשעברה בשבילים דרך החצרות האחוריות של השכונה, את הקסם של לראות את הדברים מעוד זוית, חבויה, פרטית ושונה. אני הולכת איתה ועדיין נחרדת לרגע, רואה בצל מאחורי שיח את עיניה הירוקות של חתולתי הפראית שנעלמה מזמן.

כבר שבת בצהרים. אחרי הסיור אנחנו מפטפטות – משתעשות בתהיה מי פו ומי פיגלט (שתינו שניהם) – ומתענגות על קפה ועוגה – פרשנות תל אביבית למשהו קטן, תה ולוג של דבש, שעובדים היטב נגד חלישות בלב, בלשונו של פו.

וכשאני נפרדת לשלום אני נזכרת בדף האחרון של פו הדב, זה ש"צבעתי" כשהייתי קטנטנה, חווה לרגע שוב את הפרידה ההיא שתמיד תמיד איכשהו חונקת לי קצת בגרון.
הללו את פו!