בחמש וחצי בבוקר עדיין ממש חשוך. השקט נוכח כמו צבע. סימני סתיו, אני מחייכת לעצמי. יוצאת למסע תגליות, מצלמה בכיס אחד, נייד בשני ואני נכנסת לתוך החושך. כאילו האוויר השחור סמיך יותר. רמת אביב הירוקה נראית כמו הטירה האפילה במופע האימים של רוקי.
עוברת את החזיתות ושלטי הבתים המוארים, מעמיקה אל מאחורי. אני קצת מפחדת, עובר לי רעד בגב, למה בעצם? משהו בחשיכה. מוסיקה, שיר פתיחה ואני צועדת על הדשא הלח, הקריר, המצלמה מוכנה, הסיפור שם מחכה לי.
אני נעזרת בפלאש כמו פנס במערה לגשש ולגלות איפה אני נמצאת. הגוונים שנחשפים בתאורת הפלאש זרים ומנוכרים. הבוהק הראשון מגלה כביסה וכסא והלב הולם בהתרגשות בדיוק כמו בילדות שפתחתי ספר שעדיין לא קראתי – חדש עם ציור על העטיפה או שאול מהספריה עם רק כמה מילים – לחש קסם – על העטיפה המרופטת . ז'ול ורן, תור היירדל, השביעיה הסודית, הרוזן ממונטה כריסטו, אן מאבונלי – מילות כישוף שיקחו אותי רחוק להרפתקה בארץ לא נודעת, שם אוכלים רקיקים ופכסמים וזבדה, לובשים שמלות מפופלין או טפטה, חובשים מגבעות ולא יוצאים מהבית בלי כסיות. עונג וקסם קוראים לי מעבר לדף, מעבר לסף, מעבר לפינה.
והנה מסך עולה, כסוף תלוי על חוטי כביסה. סביבו כסאות של רוחות רפאים. בשקט אני שומעת את קולות הילדים שהיו כאן מעלים מחזה – ציחקוקים של הכנות, ריבים על תפקידים, התרגשות כשנפתח המסך – תיאטרון מתגלה לי. עגלת ילדים נשכחת היא כס מלכות, מרכבת פלאים שלוקחת אותי עמוק אל השחור, שם נחבאים הסיפורים, אהבות יוקדות, חרבות של קנאה, ספינות מפרש ואוקיינוסים, דרקונים לוהבים ונסיכות. נסיכה, אני נושמת נשימה עמוקה, מרגישה את רוח השחר הקלה על הלחי, מגששת בבהונות את הטל על האדמה. פעם ידעתי להיות נסיכה בעצימת עיניים, לשאת את עצמי אל מעבר לקשת .
האור החיוור חושף לי גן קסום, הכל יש כאן. כל החלומות, כל הרצונות המבויישים, התשוקות שנחבטו בקיר, אוסף הזכרונות משם, ברווזים שקפאו באגם, נערת שכושפו לפסלים, סולם לשמים, קופסאות שנעזבו מאוספיהן, מניפה של פילגש מסתורית משנחאי, מלאכים זנבות וכנפים. הלומת שפע אני נכרכת בשביל, מעמיקה פנימה. מחזירה לעצמי את היכולת לשכוח, צוללת לפנטזיה.
ארץ הפלאות פתיינית, כחלכלת נוגה ומבוישת, קקטוסים שומרים עליה. תריס נפתח בחריקה ואני נסוגה, חרדה משומרת הסף שיוצאת פרועת שיער ושואלת אותי בקול של מכשפה: "מה את מחפשת כאן? כאן הכל גו'נגל" ואני בלב הולם נדחקת לשולי הגן, ממאנת לעזוב אותו.
ככל שהבוקר מאיר הגן נמלא צבע וציוץ ציפרים ופרחים פורחים, הדגל מונף, מזכרת מארץ אחרת. היום עולה. המסך יורד, בחוץ רמת אביב מנומנמת עדיין, מתחילה להתעורר ליום שישי בבוקר.
ואני בלב עדיין בקרינולה ורודה רוקדת ואלס פראי עם מלך סיאם, שדומה להפליא ליול ברינר.
מאחורי כל זה מסתתר אולי
אושר גדול
בארץ החצרות האחוריות 