בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו

מוקדש לאפרת, בתי האהובה

 מתחשק לי משהו אופטימי, נחמד לכבוד ראש השנה. חשבתי לכתוב על פינות חמד בחצרות האחוריות. לנצור רגעי הפוגה בעזובה, לכתוב על הרגש הטוב והשמח שמעורר בי יצר הקינון והתחלתי לחפש בין אלפי הצילומים שלי את פינות הנוי. איכשהו, במקום להמשיך קמתי בשבת בחמש  ובשקט העוטף נסעתי לחצר אחורית שמזמן חמדתי כשעברתי לידה ברחוב צייטלין.

DSCN9633L DSCN9639Lהאור הכחול כמעט שחור, רגע לפני הבהירות ואני בשביל פנימה אל ארץ של חצרות מחוברות למלוא העין, בין צייטלין למאנה, בין כאן לעלות השמש. כמעט סוואנה של חצרות אחוריות, מעט צמחייה, המון שטח מאורגן באופן מנומס, לא מגובב ולא שופע. אני נותנת לזמן לברוח, ליומיום להעלם.

האור מכחיל, כמעט קריר. ואז זה בא ועולה ומציף: "אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים". זו תקוות הסתיו שמעלה את זכרון סבא שלי והניגון? "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". כל כך מזמן, אמא שלי ואני בשמלות יפות, הולכות יחד ברגל ברחובות השקטים לבית הכנסת בבית ציוני אמריקה צוחקות ושרות. ואני מוצאת את עצמי שרה כאן בין צייטלין למאנה "אבינו, מלכנו, חננו ועננו" ותמהה למה עלה בי זכרון התפילה – הרי אין לי עניין באלוהים – "עשה עימנו צדקה (במלעיל) וחסד, כי אין בנו מעשים" ושוב אני חוזרת ושרה ומגלה איזה רעד בקול.  גל של כמיהות וצערים נישא אל בין העצים. ותקוות החסד.
אני שומעת את קולו של סבא שלי. "עשה עמנו צדקה וחסד" והניגון עולה. זה לא הגעגוע שדומע אצלי, זו התרגשות, אני מגדירה לעצמי. הדבר הזה שעולה הוא רגש. אימה ופליאה.

ובתוך האור הכחול אני נזכרת בשתי שורות השיר שבחרתי לחרות על המצבה שלו, חרותות באבן ללא צבע, חשופות. בבית הקברות לא ביקרתי מאז, אבל המילים מלוות אותי.
"המילים רק ראשי חצים בדרך
אל שדות כחולים שמחוץ לחיתוך הדיבור"

DSCN9662L DSCN9665Lהייתי בת עשרים וחמש. היה ערב שבת כשנסעתי איתו באמבולנס המצווח מרחוב מאפו אל בית חולים הדסה בבלפור. יומיים הוא נאבק באינפוזיות  ובתחבושות שקשרו את ידיו המרדניות לברזילי המיטה כשהוא צועק מתוך הדמדומים " I am chained"  ומת בשיבה טובה כשעל שולחנו עוד פזורים הדפים בכתב ידו.

DSCN9703L

DSCN9794 L

אני חוזרת לקרוא את השיר. הנה כל מה שרציתי לומר, מה שרציתי לומר בעיקר והוא לעולם לא מה שאמרתי.
אני מתחילה להקליד את השיר ואז אני מסתכלת בדף המודפס, והלב מתרחב למראה הסְדר היפה באות הדסה כמו שעוצבה על ידי הנרי פרילנדר באותיות עופרת.
אז הנה השיר של סבא שלי, ישראל אפרת, מתוך ספרו "מלים ודממה", הוא שאמר לי כשרק התחלתי לעצב ספרים: כשאת מעצבת ספרי שירה, תשאירי הרבה לבן מסביב, שיהיה מקום למחשבות.

al milim udmama L

ישראל אפרת, מלים ודממה, ספרית פועלים, 1978
נסדר בדפוס מונוליין בע"מ , ר"ג; נדפס בדפוס ברודי-כץ, ת"א, תשל"ח / 1978

 

25 מחשבות על “בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו

  1. שדות כחולים שמחוץ לחתוך הדיבור. השיר של של סבא שלך ארס פואטי יוצא מן הכלל. גם הצילומים בפוסט הזה, יופיים נובע בין השאר מכך שהם מחוץ למציאות, לוכדת את אזור הדמדומים של הגאוגרפי והקונקרטי, וזה כל כך ייחודי לך. כמו שכתבת, היומיום נעלם, זה החלק הלבן בדף. גם הסיפור כבש אותי. תודה

  2. דורית אהובה, הפעם סחפת אותי איתך אל תבנית נוף המולדת שלך, אל המילים החזקות שיודעות גם את חולשתן מול השדות הכחולים שמעבר לדיבור. לא הכרתי את סבא, אבל נוף המולדת שלך מוכר לי, עשיר ונפלא ומשאיר הרבה מקום למחשבות.

    • תודה יקירה. במולדת של שתינו צומחות מילים, שהן רק ראשי חיצים לקשר הזה, המדובר ושאינו מדובר. אני יודעת שאת אתי גם בשדות הכחולים, אחרי השיחה.

  3. ראשית: נפלא; גם התוכן וגם הקשר בינו לבין הצילומים.
    שנית: השיר המרגש שלא הכרתי שהוא כל כך אישי ואנושי וכל כך מחבר לכל. (וגם לבושתי תיקון במובן המידע. – לא הכרתי את שירתו שאחפש ולא ידעתי על הצד הזה של משפחתך. עוד נדבך בפזל הקיומי).
    ו- שלישית : ההתחברות לתוכן והרגשת ההזדהות לסוג של מילים שלכאורה מה לנו ולתוכנן ובעצם מביאות אותנו עמוק פנימה אל תוכינו כי הי הן מוציאות את הגעגוע לילד שבתוכנו, לגעגוע ולביטחון במישהו אחר ששומר עלינו מכל רע באופן קמאי ויסודי ומשרה שלווה ורוגע בנקודת הזמן המתקיימת לה כשאתה שר או מדקלם או שומע.

    • ראשית – כמה טוב שיש הד ממך מעבר לשדות הכחולים
      לגבי השנית – עוד נדבר 🙂
      ושלישית – הדבר הזה ששומר עלי הוא חברים. תודה

  4. האמנם מה שרצית לומר בעיקר לעולם אינו מה שאמרת? יכול להיות שהדממה וגו', אבל אני לא מבינה דממות. אדרבה, נראה שאת מדייקת מאוד ושנפטרת מקללת המשוררים הזאת.

    • תודה, אני מנסה לדייק במה שאני מתכוונת – לכתוב מבלי לחשוב על הקוראות – ואחר כך משייפת את המילים הלוך ושוב שלא יברחו לאזור נוחות ידוע מראש. אבל אחרי שהן עזבו אותי, דרך דממה כחולה או חצרות אחוריות, מי שקורא מטעין אותן בדרכו. ולכן במיוחד, טוב שאת קוראת כי את מכירה את כוונתי ויכולה לחוש אותה בתוך המילים.

  5. מרגשת, שוב. על האור הכחול , כבר דיברנו אמנם, אבל אי אפשר להשאר אדישים
    לכחול הזה, כפי שהוא מופיע בצילומים.
    מטבע הדברים,המחשבות שלי נודדות לסבא שלי,וליום כיפור.
    בין נהר פרת, ונהר חידקל,
    מיתמר הדקל ברחוב מאנה.
    איזה יופי דורית.

    • אילנה, את מרגשת אותי.
      גם סבא שלי שר בין נהר פרת ונהר חידקל.
      והאור הכחול הזה – אפשר לצלם אותו איזה רבע שעה קסומה בשחר, וזהו. ככה בלי פילטר בלי כלום – ממש כחול. אני נשביתי בקסמו.
      שנה נהדרת. שנת צילום וחברות

  6. דורית אהובה, כל כך מרגש הקשר הייחודי הזה שקשרת בין חצר אחורית אלמונית עטורת דקל, וירוק פילדנדרום, חצר שהיא אלמונית גם לגזעי העצים הרחבים שעיצבו אותך כפריים, כפי שאת. ואיך כל הפרטים, קטנים כגדולים מתחברים ביחד, החצר, סבא, את ועולם הספרות והשירה שמאגד את הכל לכדי מציאות קסומה, שרק יחידי סגולה כמוך יודעים לזהות וליצור.

  7. דורית יקרה, את ממש השראה. האור המדהים הזה של לפני זריחה מה הוא מגלה ומה הוא מסתיר, בדיוק כמוך, מה את מגלה לנו ומה מסתירה מאיתנו, דו שיח מרגש ומקסים, תודה 🙂

    • מיכל יקירתי, כמה טוב לפגוש אותם גם כאן! האור הזה החמקמק מזמין אותי לקום בשעות בלתי צפויות 🙂 בין יום לליליה, בין מה שרוצים לומר לבין השדות הכחולים – כף לי שאת מטיילת אתי שם. תודה!

  8. מדהים הסבא הזה שלך
    חבל שאין עוד שירים שלו חופשיים ברשת
    יש לי את שירו על הדובדבנים האדומים בספר של שיינפלד, כך הגעתי פה…

      • קודם כל מצאתי את הספר "מילים ודממה" באתר של ספריית הפועלים ומיד הזמנתי לי עותק
        לגבי שאלתך, נדמה לי שזו שאלה של זכויות יוצרים, אם הזכויות שייכות להוצאה מסויימת או שמותר לך לפרסם, אם מותר לך לפרסם אז כדאי מאוד שיהיה אתר שלם עם כל יצירותיו, או לפחות, השירים.

        ממליץ לכולם לקרוא את ההסבר של השיר שבספרו של שיינפלד "הסדנה לשירה" עמוד 50.

      • איזה יופי!רעיון טוב, אבדוק את האפשרות להקים אתר.
        והנה אילן שיינפלד מצטט את ישראל אפרת , סבא שלי, בהרצאת מבוא לתלמידי התכנית לכתיבה:
        תהליך היצירה מתחיל בכניסת איזה גירוי אל הנפש, והסערתה, עד שהיא מעבדת וקולטת את הגירוי הזה ומתייצבת מסביבו מחדש. רק אז מגיע רגע ההשראה או הכתיבה. על כך כתב המשורר והמסאי ישראל אפרת, בספרו הנפלא, "מלים ודממה": "הרי באמת אין העצם אלא חוויה של עצם, שכן אם אינו מחולל חוויה איננו קיים. אם איננו מרשים איננו נמצא. יוצא שכל עצם איננו כלל הוא אלא משהו אחר ועשיר יותר, סכום התסיסות הנפשיות שהוא היה גירוין, קונסטלאציה של תחושות ומחשבות. וכשאנו נדחקים אל תוך הלב לרגל גירוי מבחוץ מתעוררים אצלנו המון 'עצמים' ומתרמזים ומתעפעפים אהדדי עד שהם מקבלים אל תוכם את אורחם החדש, ואז הרי מתהווה קונסטלאציה אחרת, נפש חדשה. האדם החי תמיד מתהווה. תמיד הוויה, תמיד אגירת כוח להיות אדם […] כי צריך להדגיש שהעצם החיצוני איננו מעורר רק תגובה אחת בנפש, כשם שנקישה על מנענע בפסנתר משחררת צליל טהור אחד אלא כל המקלדת מקצה אל קצה, על נסקיה ונחתיה, מזנקת לפעולה. והתחושה הראשונה היא תוהו […] כך תחילת חוויה שירית תוהו, התעוררות כל—נפשית לכל מעמקיה, עד שהמשורר זוכה לחוויה האחת שהיא משמעותן של כל החוויות שתקפוהו כולן יחד ברגע של תוהו.

      • מצאתי בגוגל בוקס מבחר משיריו הנפלאים למי שמתעניין
        בכל זאת יהיה טוב אם תהיה אפשרות לפרסם את כל השירים באינטרנט, אין ספק שהוא אחד מהמשוררים העבריים הגדולים.
        אולי תפני ל"פרוייקט בן יהודה" והם יעזרו.

        זה קישור ענק אני לא בטוח אם הוא יעבוד

        http://books.google.co.il/books?id=MSJmxRr9clwC&lpg=PA536&ots=zwNyEmilP6&dq=%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%A0%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%20%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D&hl=iw&pg=PA513#v=onepage&q&f=false

  9. פינגבק: דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה | בארץ החצרות האחוריות

  10. פינגבק: קמטים | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s