מוקדש לאפרת, בתי האהובה
מתחשק לי משהו אופטימי, נחמד לכבוד ראש השנה. חשבתי לכתוב על פינות חמד בחצרות האחוריות. לנצור רגעי הפוגה בעזובה, לכתוב על הרגש הטוב והשמח שמעורר בי יצר הקינון והתחלתי לחפש בין אלפי הצילומים שלי את פינות הנוי. איכשהו, במקום להמשיך קמתי בשבת בחמש ובשקט העוטף נסעתי לחצר אחורית שמזמן חמדתי כשעברתי לידה ברחוב צייטלין.
האור הכחול כמעט שחור, רגע לפני הבהירות ואני בשביל פנימה אל ארץ של חצרות מחוברות למלוא העין, בין צייטלין למאנה, בין כאן לעלות השמש. כמעט סוואנה של חצרות אחוריות, מעט צמחייה, המון שטח מאורגן באופן מנומס, לא מגובב ולא שופע. אני נותנת לזמן לברוח, ליומיום להעלם.
האור מכחיל, כמעט קריר. ואז זה בא ועולה ומציף: "אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים". זו תקוות הסתיו שמעלה את זכרון סבא שלי והניגון? "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". כל כך מזמן, אמא שלי ואני בשמלות יפות, הולכות יחד ברגל ברחובות השקטים לבית הכנסת בבית ציוני אמריקה צוחקות ושרות. ואני מוצאת את עצמי שרה כאן בין צייטלין למאנה "אבינו, מלכנו, חננו ועננו" ותמהה למה עלה בי זכרון התפילה – הרי אין לי עניין באלוהים – "עשה עימנו צדקה (במלעיל) וחסד, כי אין בנו מעשים" ושוב אני חוזרת ושרה ומגלה איזה רעד בקול. גל של כמיהות וצערים נישא אל בין העצים. ותקוות החסד.
אני שומעת את קולו של סבא שלי. "עשה עמנו צדקה וחסד" והניגון עולה. זה לא הגעגוע שדומע אצלי, זו התרגשות, אני מגדירה לעצמי. הדבר הזה שעולה הוא רגש. אימה ופליאה.
ובתוך האור הכחול אני נזכרת בשתי שורות השיר שבחרתי לחרות על המצבה שלו, חרותות באבן ללא צבע, חשופות. בבית הקברות לא ביקרתי מאז, אבל המילים מלוות אותי.
"המילים רק ראשי חצים בדרך
אל שדות כחולים שמחוץ לחיתוך הדיבור"
הייתי בת עשרים וחמש. היה ערב שבת כשנסעתי איתו באמבולנס המצווח מרחוב מאפו אל בית חולים הדסה בבלפור. יומיים הוא נאבק באינפוזיות ובתחבושות שקשרו את ידיו המרדניות לברזילי המיטה כשהוא צועק מתוך הדמדומים " I am chained" ומת בשיבה טובה כשעל שולחנו עוד פזורים הדפים בכתב ידו.
אני חוזרת לקרוא את השיר. הנה כל מה שרציתי לומר, מה שרציתי לומר בעיקר והוא לעולם לא מה שאמרתי.
אני מתחילה להקליד את השיר ואז אני מסתכלת בדף המודפס, והלב מתרחב למראה הסְדר היפה באות הדסה כמו שעוצבה על ידי הנרי פרילנדר באותיות עופרת.
אז הנה השיר של סבא שלי, ישראל אפרת, מתוך ספרו "מלים ודממה", הוא שאמר לי כשרק התחלתי לעצב ספרים: כשאת מעצבת ספרי שירה, תשאירי הרבה לבן מסביב, שיהיה מקום למחשבות.
ישראל אפרת, מלים ודממה, ספרית פועלים, 1978
נסדר בדפוס מונוליין בע"מ , ר"ג; נדפס בדפוס ברודי-כץ, ת"א, תשל"ח / 1978
בארץ החצרות האחוריות 