האוגוסט הזה

חברה אהובה שלחה לי את שורות השיר של דילן תומאס בתגובה לפוסט הקודם "איך הוא מעז"

The force that through the green fuse drives the flower
Drives my green age; that blasts the roots of trees
Is my destroyer.
And I am dumb to tell the crooked rose
My youth is bent by the same wintry fever.

הכוח במילים הולם בי ירוק, חורפי.  אולי בעצם נחל שוצף של אביב וולשי.

אבל כאן האוגוסט הזה. אפילו כשאני משכימה עם שחר האור אפור ואטום. החצרות חסרות השראה.

DSCN9143L

DSCN4357Lוהוא צומח.
חצוף, ערני וזריז, זוקף ראש, מתפתל ורוקד עם סולמות, מתפרש לרוחב ומטפס לגובה. מלא חיות. כאן בתל אביב בחום המסנוור. אני מצלמת ומכה שורש במקום הזה המלוהט. כאן ועכשיו.  נושמת את בעירת הקיץ פנימה. מיוזעת, באור חסר הרחמים אני רואה אותו בפינות, בחצרות, מציץ מהמדרכה. אני לא יודעת את שמו. אבל אחרי אינספור פורטרטים הוא הופך למכר. הוא האוגוסט שלי. מחפשת למצוא אותו מואר בקרן שמש ייחודית. הצללים חותכים בי כהים וקשים. בתמונות אני מוצאת את דמותי.

DSCN9264L

DSCN9261LDSCN7174Lבוקע כמו המפלצת ירוקת העיניים. הקנאה. גם אני רוצה לחו"ל למקומות ירוקים וקרירים, מיוערים, למפלי מים, למוזיאונים נהדרים. אני כותבת ומייד נאבקת בצורך הדוחק, המוכר, למחוק את המילים, כאילו כך אגרום לה להעלם, לקנאה. תהיי חיובית, אני אומרת לעצמי: איזוהי המאושרת? השמחה בחלקה. אבל זה פורץ מבין אבני המדרכת – חוסר ההסתפקות ביובש, באפרוריות ואז עוד מעז ופורח נטול בושה. ככה בתוך הקיץ, בחצרות המאובקות, כאילו הוא פרח מן המניין. ולאט לאט הפריחה נפתחת, רכה, לבנה כמו כלה, מַרפה ומתנשבת לה ברוח.

DSCN9334L

DSCN9149LDSCN9304L

החתולה נמה מעוטרת בפרחי קיץ. אבק החצרות מצע לחלומותיה, העשבים סביבה פרחי כוכבים. מה יש בה בחתולה הנינוחה, בבוהק הפרווה ששולח אותי לזכרון של אותו חורף תל אביבי בהיר ובדולחי לפני כל כך הרבה שנים? אל אותו הבוקר בבר ברחוב אלנבי שבו אמיר אמר לי: לכי. ואני בחצאית קטיפה ארוכה, חצאית שחורה של לילה, קמתי ללא מילה, חזרתי הביתה ובכיתי שנה. אני זוכרת שאת החצאית שאלתי מחברה ששירתה אתי בצבא. אני לא זוכרת שהחזרתי לה אותה. אולי החזקתי אתי את רגע הפרידה עוד קצת, בארון. הגוון המהוה של החצרות  מזכיר לי איך נבלתי אז בשממה שאחרי אותו הבוקר.

DSCN5931Lשני תקליטים אמיר השאיר לי: קת'לין פרייה שרה הנדל וביל אוונס. מעלות של יופי ואני דווקא דבקתי בבילי הולידיי. את אמיר לא ראיתי אפילו פעם אחת מאז, אבל עכשיו באוגוסט אני שבה הביתה, דביקה, אל הקפה קר והמאוורר מרימה רגליים ומקשיבה, משווה ביצועים של בילי הולידיי לשיר שכתבה, שרה את שירת העשבים, את הסדק במדרכה, את ברכת היֵש.  קולה מביא לי מזמן אחר, מארץ רחוקה צליל סתוי.

DSCN9260L

24 מחשבות על “האוגוסט הזה

  1. גם אני לא יודע את שמו. הוא יכול לפרוח בתור גמד ללא מים ולהגיע לגובה אדם עם מים. נעקר בקלות רבה ושורשיו מרשימים.

      • אלף כל, הרשומה הזו מצויינת.
        בית כל. איך אסביר לך עד כמה אני מעדיפה את "האוגוסט הזה" על פני ה"אמיר". מעדיפה את הירוק המבקיע בין האריחים, על פני בר, מעדיפה את הגירניום בעורף של הבניינים על פני שמלת קטיפה שחורה. אני חושבת שאידיאל האהבה האורגזמית היא אידיאל מרושע כי הוא מתעקש שכל דבר אחר הוא תחליף עלוב.
        "ארץ החצרות האחוריות " הוא התשובה , הוא האמנות, והוא מכה
        על ירך את האידיאל המרושע

      • נעמה אהובה
        ג. תודה רבה
        ד. הרי אני עשויה משניהם כמו שאת יודעת היטב, שנים רבות מאוד של יודעת היטב.
        ובכל זאת הקטיפה השחורה היא זיכרון והאוגוסט הזה בחצרות האחוריות הוא ההווה שלי.
        והוא באמת תשובה, הוא מאפשר לי לרקום את הזיכרון הרומנטי הזה לתוך החצרות שלי, כדי שיבקע ירוק מבין אבני המדרכת.

      • הלכתי ברגל מהעבודה ומצאתי בגן ציבורי את הספר סוד הגן הנעלם שאת רצית, מצאתי באנגלית. המשכתי ללכת ראיתי פתאום את רחלי דנה. אמרתי לה: מצאתי לדורית ספר. אמרתי לה: ראית את הפוסט החדש של דורית?. רחלי אמרה: חצאית הקטיפה היא שלי. אמרתי לה: חשבתי ככה.

      • הגן הנעלם בגן הציבורי,את ורחלי, מפגשיים אקראיים באופן כל כך מדוייק – האוגוסט הזה נהיה ממש אפשרי. סיפור אפשרי.

    • תודה חמוטל, העולם הזה של החצרות האחוריות של תל אביב ושל הנפש נמצא שם, אני מתבוננת בו ויותר ממאושרת עם אני מוצאת אנשים כמוך שרוצים להתבונן יחד אתי

  2. כמה חזקה שירת העשב האלמוני מול אוגוסט האפור והאטום. אהבתי גם את החדות האמיצה וגם את הרוך הנדיב במבט ובכתיבה.

  3. אני פחות מדוייק ממך. בשבילי הצמח הזה הירוק הדהוי, המרקד, הוא ממש כל הקייץ. הוא הבוקר כשאני יוצא חיוני לעלות על האופנוע ומקבל מכת חום עטופה במרק מקשה נשימה של לחות ואני כבר שונא את היום אפילו שהיעד הראשון שלי הוא הים והשיח הזה מתפרץ לו בין אריחי הבטון בחצרי (שכבר לוהטים מחום), ואני בוחן כמה פירות פסיפלורה נפלו ואאסוף הביתה בשובי בצהריים וככה יום מתחיל, עם תקווה בחיך וקיץ שממשיך וממשיך. שייגמר כבר ושיגיע סתיו אינסופי….

    מצא חן שמצאת יופי בצמח הכל כך סתמי (לכאורה) הזה ועוד יותר שהכרחת אותי להבין איך בסמלי היום יוםהכל כך צפויים וטריוויאליים טבועים פרשנוייות מחיינו גם כשאנחנו מסמנים אותם רק עמוק בנבכי ההכרה ותת ההכרה.

  4. "הכח במילים",כן, כח עצום,ובכל זאת,עם כל הכאב,
    מצטערת להיות משביתת שמחה,ולהביא כאן
    את המשפט הבא,מ"חזקים וחלשים"של אלתר קציזנה:
    אדם אינו מתחיל להזיע, בגלל כתיבה טובה על
    יום תמוז לוהט,ותיאור של סתיו גשום,עוד לא הרטיב
    את נעליו של אף אחד…..

  5. מזדהה לגמרי עם הרשומה שלך. התמונות עושות כבוד לצמח המעצבן הזה אצלינו קוראים לו קייצת. יש לו בטח גם איזשהו שם בוטאני. הוא יבליתי ומתעלק על גינות ומדרכות. למרות שבהקשר של הסיפור שלך הוא יושב כאילו במקום הנכון לו. נהניתי

    • תודה מימי, אכן הסתבר לי לאחר מכן – קייצת מלבינה. המעניין הוא שלמרות שבודאי ראיתי אותי כל שנותי, הקיץ הזה פתאום שמתי לב אליו.והנה גם את מבינה אותי. איזה יופי!

  6. פינגבק: גבעולי אשתקד | בארץ החצרות האחוריות

  7. פינגבק: לפעמים הכל בסדר | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s