"קטמנדו?
הלם ענק.
מחרטה לגעגוע לפליאה גדולה."
באפריל 2007 נסעתי לתשעה שבועות לקטמנדו, להתנדבות. אני חושבת ששם זה התחיל. המבט הזה שלי.
חיפשתי ומצאתי מיילים שכתבתי משם בימים הראשונים, קצת אחרי הנחיתה עם מיגרנה אחרי עשרים וארבע שעות של טלטולי דרך. המשפט הראשון שאמרתי לעצמי היה: "דורית, סעי הביתה, קחי רכבת, קחי אווירון" . יושבת בקפה אינטרנט, מתגעגעת, לומדת עדיין איך מקלידים עברית במקלדת אנגלית, לא בטוחה איך משתמשים בג'ימייל, לידי תרמילאים צעירים בתאמל
"מתאוששת מההלם הראשוני של המפגש עם העולם השלישי
בחברת שמונה עשר אנשים באותו בית
ומפנימה אינסוף חוויות
של יופי וסירחון פרפרים וכלבים עזובים
מקדשים צבעוניות וטינופת
שבילי הרים עם טרסות מדהימות
ועיר ללא ביוב
שלובים
בתערובת נפלאה חסרת גבולות ובלתי נסבלת של
פרחים וקופים על חוטי החשמל
המוני כלבים עזובים ופרות בכבישים
תייירים מקומיים ופליטים מטיבט
צפיפות ורעש
הקודש והחול היפה והנורא מעורבים לחלוטין
אין לדמין את התנועה כאן בעיניים שלנו
נהיגה פרועה לחלוטין בצד האנגלי של הכביש
אם יש צד שבוחרים בכלל
כאוס מוחלט צפירות המוני הולכי רגל אופנים אופנועים פרות קופים מוניות טוסטוסים ריקשות נעים באי סדר מהמם
ובחיוך
הבית שאנחנו גרים בו מקסים
כעשרה חדרים ונוף משגע
יש המון מרפסות שאני לא תמיד מבדילה ביניהן
אבל אחת מהן כבר שלי
בלב כמובן
זאת עם הנוף האינסופי עד האופק
לבית מוליכה דרך עפר בעליה קטנה ועליה פוסעים אמהות ילדים וזקנים
תלמידים בתלבושת בית ספר נזירים טיבטים כלבים
ויש בה כמה מכולות קטנות
הגינות כאן יפהפיות ויש המון פרחים
ופרפרים גם.
גם בבטן מעופפים אנה ואנה"
(לא התעכבתי לצורך סימני פיסוק אז ב-2007)
לא צילמתי בקטמנדו. אני נאחזת בתיאור המילולי וזוכרת את פרחי הדליה בכל צבעי הקשת, זקופים, מושלמים כל כך בצורתם כמו קיפולי נייר משוכללים, שתולים בשולי הבתים ועל גדרות בכל כלי אפשרי, מצנצנות שבורות לפחיות גדולות של שימורים, למיכלי פסלטיק. ויופיים כמו מתעצם. אני זוכרת את עצמי חושבת על האהבה ליופי, על הצורך בו.
שם נדמה לי התחיל לפרוח המבט הזה שלי אל מאחורי הדברים. כשחזרתי הביתה לתל אביב חיפשתי למצוא שוב הכישוף של התערובת חסרת הגבולות בחצרות האחוריות. מבטי מפרפר אל בין המשימות שלא סיימנו, התקוות שנכזבו, הדברים שלא החלטנו לאן הם שייכים, השברים הלא מאוחים שמקבלים צורה בצילומי החצרות. ומתוך כל זה האומץ הזה המופלא לפרוח, להעז לצמוח בין הסדקים, להרהיב ביופי בוהק, להעז להיות זקוף, לעטוף בית שלם, להיות ורוד, להיות צבעוני, להיות אדום גם בחושך, להתאים, להיות שונה, לזהור בקרן שמש, דווקא כאן – משמח אותי בדרכים לא צפויות. 
כמו שיר. אולי שורות מתוך "הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן
"וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק,
ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק.
רק ראשך העיף צף באור העמוק. ורק פיך שרק."
אז כתבתי "אין ספק שזה טלטול משמעותי
ויש לקוות שבקצהו השני של הניעור אמצא משהו ??? יותר"
ועכשיו אני חושבת לעצמי, השיטוט זה בחצרות האחוריות, המחפש, הוא הד לשלושת סימני השאלה משם, מסוואימבו אשר בקטמנדו. אולי אפילו תשובה.
בארץ החצרות האחוריות 
המבט אל מאחורי הדברים אולי התעצם והשתכלל בנסיעה ההיא לקטמנדו, אבל נולד הרבה לפני הנסיעה ההיא והוא מאיר את חיי סובבייך באור גדול ואמיץ.
המבט הזה ניזון מהחברות הזאת, הנפלאה ואז מעז לפרוח
להעז לצמוח בין הסדקים. כמה יפה. הכתיבה שלך נעשית מדויקת ונוגעת מבלוג לבלוג.
הבלוג מעז להיכתב בין הסדקים, הרבה בזכות קריאה כמו שלך וחברות ארוכת שנים
לא תמיד צריך להגיב. איפשר גם לקרא ולהינות בשקט. גם הצילומים הם חלק אינטגרלי מהקריאה. תענוג
אהוד, תענוג לדעת שאתה שם, קורא ומתבונן
בספרה"ירושה של אובדן",כותבת קיראן דסאי,על" נוף שיש בו לרומם את הלב במעלות הרוחניות", וגם על"עוני ציורי שתיירים אוהבים לצלם".היית שם,ומה שכתבת אז יוצר אלבום תמונות,מרגש.
מה שמרגש שבעתיים שאת הספר הזה ממש קראתי כשהייתי שם , בקטמנדו. איך הרגשת, אילנה?
איך זוהר ההיביסקוס הפושטק מתל אביב
תופס שמש 🙂
דורית אהובה, את הסיפור היכרתי דרכך, סיפרת לי אותו בעבר והוא הקסים אותי כבר אז, אבל באופן אחר. במילים האחרות שלך, אלו שבכתיבה שלך כאן את מפריחה קסם שבלי להנמיך מיופייה של נפאל ומהקסם שחשת שם, נדמה לי שהחוויה שהעברת כאן במילים הכי מייצגת אותך דורית ואת אופן העיבוד הפנימי הטוב והמאושר שלך.
חמוטל, קשה להאמין שלא היכרנו אז… אין ספק החוויה של הנסיעה לקטמנדו ניערה ממני הרבה אבק ופה ושם מבעבד לעעני האבק המתפזר נגלו פרחים 🙂
what a fascinating path you are walking through the undergrowth; difficult so beautiful and personal and illuminating (also for me.) g
Beauty is in the eyes of the beholder – that you taught me. d
קורא אותך עכשיו, נזכר בך אז, מקבל הרגשה שעכשיו אני מבין אותך הרבה יותר. בנפאל עוד הייתי ילד.
וכמו שאמרים. כל הטיילנים האלה- עופי על זה! אבל את כבר שם. כמו אישה עוברת ליד ומותירה שובל ריח- כך הפרק הנוכחי
זוכרת אותך מאז היטב, נפש קסומה. זוכרת בחיוך ובשמחה את טיול הפרידה שנתת לי מתנה: את הביטחון המושלם שחשתי לצדך נוסעת בדרך לא מוכרת למקום לא ידוע, את המפגש עם האורגות בנול, ואת הישיבה בראש הגבעה מביטים אל האופק. אפילו גלידה קיבלתי בדרך הביתה! להתראות הרבה