בדרך כלל הוא נחבא אל הכלים. עומד בפינה זקוף וצנוע. בפעמים הראשונות שיצאתי למסעות גילוי וצילום עם שחר כמעט ולא ראיתי אותו. רק לאט לאט הבנתי ששם בארץ החצרות האחוריות הוא יכול לההפך לכלי התחבורה שלי.
מטאטא.
מכמירי לב במיוחד מטאטאים שיצאו מכלל שימוש, מתכסים באבק הזמן. ויש גם כאלו שעוד מלאי תקווה במאבק הגדול נגד הלכלוך. עומדים קצת מחוץ לבית, בשטח ההפקר בין הביתי והנקי לחוּץ הפרוע, מגדירים את הגבול.
מחפשת עוד מידע וקוראת שמטאטא מונח לעתים בפתח מקום בו מתבצע מפגש מכשפות, ככלי לטיהור האזור. המעבר בפתח הזה באורו המתעתע של השחר, אל מחוץ לגבול הקינון הביתי, מפתה ומקסים אותי.
והנה, דרך קסם, משהתחלתי לעסוק במטאטאים נגלתה לי מכשפה. מכוערת. היופי והנשיות זה באמת נושא ראוי לעוד מבט, אני ממשיכה למלמל לעצמי. אבל כאן במולדת שלי, בארץ הפלאות והעזובות אני פטורה מכל אלו. העיקר בגד עם כיסים: למלצמה, לנייד, למפתחות … פירורים שיסמנו את הדרך הביתה.
נזכרתי באחד הצעירים שבילה לפעמים בוקר שבת אצלנו בבית, קפה וחברה במטבח, וגילה לי שמצא את בת דמותי בסרט המטריקס. הופתעתי. אהבתי.
לתת עוגיה שהרגע יצאה מהתנור, ולומר: לפני הביס האחרון כבר תרגיש טוב. זו הקריירה השניה שאני חולמת עליה.
לגור במערה עם חתול וקדרה. לאפות עוגיות ולהקשיב לקולות הטחב. להיות בשולי הדברים. לראות אותם בבהירות רבה. אישה עם השפעה. מכשפה עם מחשוף. לומר את הדברים עצמם, לחבק, לקסום ולרקוח איזה נוחם, לכשף סדרי עולם.
עדיין מחפשת את השם המדוייק לאישה הזאת שאני רוצה להיות. הרבה כוח יש בשם.
פיה? לא, לא ממש, זה קליל וצעיר וקשור איכשהו לחצאית טוּטוּ, וקוסמת? זה נשמע קצת כמו מקצוע.
תנינה של נורית זרחי היא מכשפה-קוסמת. אולי זה. היא זאת שאומרת לחתול שלה קורקבן: " למה אתה מפחד להתקרב לממשות? זה לא יכול להֵחסך לך, יקירי, מי שחי מוכרח לטבול בזה במוקדם או במאוחר".
ממשות השחר סביבי מכשפת אותי. החפצים עדיין חולמים, מחכים לתפקיד. צריחת העורבים ושקט סמיך, רגע לפני שהיום נפתח, נרקם בי לחש "להפסיק לנקות ולהתחיל לעוף".
בדרך לארץ עוץ קראו לזה מכשפה טוב . רק מכשפות רעות הן מכוערות, אני לומדת.
היפה והטוב מזוהים לחלוטין זה עם זו. מתייקת את המחשבה הזאת לאיזה זעם עתידי. כי השחר הוא זמן טוב לעוף הרחק, נאחזת בשולי הלילה. עדיין מחפשת את המטאטא שלי, שישא אותי מכאן. מטאטא במקום נסיך, אני חושבת, מסימני הגיל.
דורות'י נוקשת שלוש פעמים בנעליה האדומות, ותנינה יודעת: "הביתה – אחד הדברים הקשים והטובים ביותר שאפשר לעשות בעולם. הוראות: פותחים את הדלת לאט לאט ובזהירות. החוֹזר הולך לקראת החזוּר והם מתחבקים ומתנשקים, ונזכרים בכל הדברים הטובים שעשו יחד ואומרים שלוש פעמים זה לזה שלום."
שלום
שלום
שלום
בוקר טוב. שבת שלום.
החיבורים שאת רוקחת… זה כמעט מתחום הכישוף. כמה מעניין לראות דברים מנקודת המבט שלך. פשוט מקסים. עוד!
אלו החצרות, עם החפצים שלכאורה אינם קשורים ביניהם ובכל זאת יוצרים יחד איזו רקמה מרתקת. תודה יקירה, בלי כישופי התמיכה – לא הייתי מוצאת את הדרך
דורית אין לך מושג איך דברייך קולעים למחשבות שהיו לי לאחרונה ושבין השאר
דמותך הופיעה בהן. זה מדהים ונהדר (אספר לך כשניפגש) הצילומים נפלאים והכתוב מרגש. (אגב המכשפה שאני נתקלתי בה לאחרונה היא בבה יגה שבכלל מתניידת בתוך מכתש כשהעלי משמש לה כמשוט )
זה מדהים מכושף ונהדר. באמת. תודה.
ואילו תבלינים רקחת ? ניפגש ונכשף 🙂
דורות'י המקסימה, הלחש שיצא ממקלדתך אפף אותי כמו בחלום מקסים מארץ לא כאן. אוהבת את מה שאת מציירת המילים וצילומים.
תודה חמוטל, חברה חדשה, קסם מיוחד. הידידות והפרגון וההבנה הם הם דרך האבנים צהבות שלי. חיבוק
אוהב לראות בין השאר שבתוך הבלתי צפוי והבלתי ידוע (לכאורה) מסתמן – כנראה בתת ההכרה, מארג סימנים מוכרים שמסמן לנו את המציאות שלנו ואת סימני הקיום שלנו בכל מצב גם כשאנחנו כל הזמן מחפשים את הלא צפוי.
"פירורים שיסמנו את הדרך הביתה."
"הביתה – אחד הדברים הקשים והטובים ביותר שאפשר לעשות בעולם."
דורית זה חזק ועמוק, את נכנסת לחצרות האחוריות שלך באומץ וכישרון
ובמעט מילים אומרת המון, המון חומר למחשבה נתת לי, ממש נפלא!!!! אין לי ספק שאת כבר נעלת את הנעליים האדומות והדרך מחכה לך…
החצרות היו שם וקראו לי, ואני מפענחת את הקריאה. החברות נותנת לי המון כוח ואומץ. תודה מיכל
מאארג סימנים – אני אוהבת את זה . אנחנו אורגים את הסימנים של העולם, כל הזמן מחדש. זה בדיוק זה. שביל האבנים הצהובות הפרטי. תודה אהוד על המבט הטוב שלך
מקסים וקסום.
חייב להשיג לך עותק של איזידורה – מכשפה עם יכולות על להפוך ימים רעים לימים טובים.
http://matarbooks.co.il/index.php?book=1516
מחכה לאיזי 🙂 ללמוד ממנה איזה כישוף או שניים. תודה קסומה
המסע משביח עוד ועוד באור השחר המתעתע והמקסים אל מחוץ לכל גבול. תודה שלקחת אותי לשם, דורית מופלאה.
בלעדיך, ללי, הרי לא הייתי מגיעה לשם כלל, לא הייתי יוצאת למסע בלי ידך
הי דורית, אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך, ולעומק הדברים אך מאוד נהניתי לקרוא. את כותבת נפלא. תמשיכי
תודה תמר. אפשר עוד לשוחח על הדברים, על קפה
before finishing the last crumb – I've settled you smiling in your beautiful easy chair, but with your soaring broom securely at hand
Flying with a cooky – that's just it!
הפרק החדש,מטאטא טוב,ומלא הפתעות.
יש לי הרגשה, שמתבשל
פופ אפ בלוג…איזה יופי! encore
בוחשת בחצרות ונראה איזו ריבה אני רוקחת בקדרה 🙂 תודה אילנה, את ללא ספק (פופ) אפ בשבילי