כיסא ריק

כסאות.

הכי הרבה יש כסאות. חסרת תוכנית מוגדרת, מתוך השיטוט לבד, מתוך בליל העזובה אני מוצאת את עצמי ממפה לעצמי את המצאי.

בשקט של השחר יושבים כסאות. זה הכסא הראשון שצילמתי באור הכחול של השחר. רוח הרפאים של החתולה שלי ניבטה אלי מתוך הבדידות שלו.

אני מצלמת את ההעדר, את סימני הקינון באשר אנחנו נמצאים. ממציאה לעצמי את הסיפור, הדמויות והתפנית בעלילה.  אני מחפשת לי חברים לחיפוש המשונה הזה שלי, אוספת מילים וציטוטים של צד התפר, מניחה אותם בתיקיה במחשב מעורבבים, כמו החפצים הזרוקים באקראי שאני מוצאת בחצרות האחוריות.
"כמעט שנה שהוא מצלם דברי  נטושים" אני קוראת את המשפט הראשון בספרו של פול אוסטר סאנסט פארק. מיילס, הגיבור שלו, מספר שאין לו מושג מדוע הוא חש צורך לצלם את התמונות הללו. ברור לו שזהו עיסוק סרק שלא יועיל לאיש, אבל כשהוא נכנס לבית הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם.

גם לי הכסאות קוראים, מזמינים להצטרף. כיסא ריק הוא ההזמנה שלי. אני מביטה, משתהה.

כיסא ארוז, נשכח. נשכח ומחכה.

ואני, נוכחת-נפקדת בין צללי הלילה. בתמונה, אני רואה אחר כך את הצל שלי מחשיך את האור הלילי.

הכסאות המזדקנים נפרמים ונארגים מחדש לנוף החצר. הצמחיה הופכת שטיח לרגליהם, מכסה אותם בריפוד מחודש, נאחזת בהם. הזמן החולף עושה בהם מעשים, צורב ומלטף. גם לי, גם לי – אני מחייכת לעצמי.

הכסאות ממתינים ואני מוצאת את קטע מספר 67 בספר שאני כל כך אוהבת מוזיאון הכניעה ללא תנאי שכתבה דוברבקה אוגרשיץ'; היא כותבת על חבר שלה, אמן: ריצ'רד מצא ברחובת ברלין ארבעים וארבעה כיסאות שהושלכו ואחר-כך הציגם בתערוכה שלו. "הם היו כל–כך עייפים. רציתי שכולם יכירו בזה שאלה לא כיסאות אלא כיסאות–לשעבר. הזיכרון הוא בעצם מלאכת–אוהב." אומר ריצ'רד.

מלאכת אוהבת – השיטוט/צילום הזה שלי. לומדת ומתאהבת בשכבת הזמן המכסה את הדברים. כל דבר ודבר.

צלליות של כוונות טובות, תוכניות וחברויות אני רואה בכסאות. מי שהייתי. הדים למי שהייתי רוצה להיות. מי שחיכה כאן, מי ששתתה קפה, סימס ללא תשובה, עישנה סיגריה, מי שבהה.

כל אותם כסאות, כורסאות וספות שפגשתי בחצרות האחוריות מאז אותה המתנה לילית על הספה הצהובה לחתולה שלי שנעלמה והשאירה לי את השביל לחצרות – לא ישבתי על אף אחד מהם. אני בשוטטות והם בציפייה.
אבל העיניים, העיינים רואות בכל פינה חתולה.

20 מחשבות על “כיסא ריק

    • את יודעת תמר, הכסאות זה הסימון הכי מדוייק לאנשים שם בחצרות, גם להעדר וגם לנוכחות. ובעצם הרי לשם כם אני מתעדת במידה רבה, בשביל הנוכחות שם אנשים. כל כך חשוב ונפלא שיש קוראים כמוך. תודה

  1. דורית יקרה,מה עוד לא כתבתי,ואכתוב…כל כך נהינית לקרוא, וכל כך אוהבת את הצילומים.
    שפו!!!!!

  2. את מכניסה אותי לעולם שלך, אני מתהלכת במקומות שלך, את מסכימה לגלות לי אותם, לרגע אני ממש נמצאת איתך שם ומרגישה מועשרת מחויה שבלעדיך לא הייתי חווה.
    ממש נפלא גם הצילומים גם הטקסט נפלא

    • ללי, שידה לא משה מידי בכל שנות הכוונות הטובות, אלו ששרדו ואלו שנמצאות בין הכסאות הריקים בחצר האחורית, תודה. את רוח גבית, מקור כוח ושמחה

  3. the photographs are beautiful, and you realize pain, sadness in them so precisely, the first chair sitting alone, the big, soft one dressed for travel and forgotten, that they can perhaps also heal. Dinny spooled you well. Now I'm calling her again with such a full heart…

  4. את מצלמת את ההעדר ומקשיבה ליופי שיש בדברים הנטושים. אני מחפשת כל הזמן דברים כדי לשפץ אותם, להעניק להם יופי חדש. וזה רק אחד ההבדלים בינינו. כמה יפה את מסתכלת על העולם!

    • ושתינו מתידדות עם כסאות בודדים ונטושים. כל אחת בדרכה רוצה לא לאבד אותם … הנה זוית מרנינה שלא חשבתי עליה – תודה!

  5. זה א. נורא נורא יפה, הבלוג שלך וב. זה מדהים, אבל ממש (!) כי יש לי ספרית צילומים ענקית שכולה מורכבת מצילומי חצרות אחוריות, כסאות ורהיטים נטושים, מטאטאים ומה לא # פשוט מדהים (אותי כמובן) 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s