על מטאטא

בדרך כלל הוא נחבא אל הכלים. עומד בפינה זקוף וצנוע.  בפעמים הראשונות שיצאתי למסעות גילוי וצילום עם שחר כמעט ולא ראיתי אותו. רק לאט לאט הבנתי ששם בארץ החצרות האחוריות הוא יכול לההפך לכלי התחבורה שלי.
מטאטא.

מכמירי לב במיוחד מטאטאים שיצאו מכלל שימוש, מתכסים באבק הזמן. ויש גם כאלו שעוד מלאי תקווה במאבק הגדול נגד הלכלוך. עומדים קצת מחוץ לבית, בשטח ההפקר בין הביתי והנקי לחוּץ הפרוע, מגדירים את הגבול.

מחפשת עוד מידע וקוראת שמטאטא מונח לעתים בפתח מקום בו מתבצע מפגש מכשפות, ככלי לטיהור האזור. המעבר בפתח הזה באורו המתעתע של השחר, אל מחוץ לגבול הקינון הביתי, מפתה ומקסים אותי.

והנה, דרך קסם, משהתחלתי לעסוק במטאטאים נגלתה לי מכשפה. מכוערת. היופי והנשיות זה באמת נושא ראוי לעוד מבט, אני ממשיכה למלמל לעצמי. אבל כאן במולדת שלי, בארץ הפלאות והעזובות אני פטורה מכל אלו. העיקר בגד עם כיסים: למלצמה, לנייד, למפתחות … פירורים שיסמנו את הדרך הביתה.

נזכרתי באחד הצעירים שבילה לפעמים בוקר שבת אצלנו בבית, קפה וחברה במטבח, וגילה לי שמצא את בת דמותי בסרט המטריקס. הופתעתי. אהבתי.

לתת עוגיה שהרגע יצאה מהתנור, ולומר: לפני הביס האחרון כבר תרגיש טוב. זו הקריירה השניה שאני חולמת עליה.
לגור במערה עם חתול וקדרה. לאפות עוגיות ולהקשיב לקולות הטחב. להיות בשולי הדברים. לראות אותם בבהירות רבה. אישה עם השפעה. מכשפה עם מחשוף. לומר את הדברים עצמם, לחבק, לקסום ולרקוח איזה נוחם, לכשף סדרי עולם.

עדיין מחפשת את השם המדוייק לאישה הזאת שאני רוצה להיות. הרבה כוח יש בשם.
פיה? לא, לא ממש, זה קליל וצעיר וקשור איכשהו לחצאית טוּטוּ, וקוסמת? זה נשמע קצת כמו מקצוע.
תנינה של נורית זרחי היא מכשפה-קוסמת. אולי זה. היא זאת שאומרת לחתול שלה קורקבן: " למה אתה מפחד להתקרב לממשות? זה לא יכול להֵחסך לך, יקירי, מי שחי מוכרח לטבול בזה במוקדם או במאוחר".

ממשות השחר סביבי מכשפת אותי. החפצים עדיין חולמים, מחכים לתפקיד. צריחת העורבים ושקט סמיך, רגע לפני שהיום נפתח, נרקם בי לחש "להפסיק לנקות ולהתחיל לעוף".

בדרך לארץ עוץ קראו לזה מכשפה טוב . רק מכשפות רעות הן מכוערות, אני לומדת.

היפה והטוב מזוהים לחלוטין זה עם זו. מתייקת את המחשבה הזאת לאיזה זעם עתידי. כי השחר הוא זמן טוב לעוף הרחק, נאחזת בשולי הלילה. עדיין מחפשת את המטאטא שלי, שישא אותי מכאן. מטאטא במקום נסיך, אני חושבת, מסימני הגיל.

דורות'י נוקשת שלוש פעמים בנעליה האדומות, ותנינה יודעת: "הביתה – אחד הדברים הקשים והטובים ביותר שאפשר לעשות בעולם. הוראות: פותחים את הדלת לאט לאט ובזהירות. החוֹזר הולך לקראת החזוּר והם מתחבקים ומתנשקים, ונזכרים בכל הדברים הטובים שעשו יחד ואומרים שלוש פעמים זה לזה שלום."

שלום
שלום
שלום
בוקר טוב. שבת שלום.

כיסא ריק

כסאות.

הכי הרבה יש כסאות. חסרת תוכנית מוגדרת, מתוך השיטוט לבד, מתוך בליל העזובה אני מוצאת את עצמי ממפה לעצמי את המצאי.

בשקט של השחר יושבים כסאות. זה הכסא הראשון שצילמתי באור הכחול של השחר. רוח הרפאים של החתולה שלי ניבטה אלי מתוך הבדידות שלו.

אני מצלמת את ההעדר, את סימני הקינון באשר אנחנו נמצאים. ממציאה לעצמי את הסיפור, הדמויות והתפנית בעלילה.  אני מחפשת לי חברים לחיפוש המשונה הזה שלי, אוספת מילים וציטוטים של צד התפר, מניחה אותם בתיקיה במחשב מעורבבים, כמו החפצים הזרוקים באקראי שאני מוצאת בחצרות האחוריות.
"כמעט שנה שהוא מצלם דברי  נטושים" אני קוראת את המשפט הראשון בספרו של פול אוסטר סאנסט פארק. מיילס, הגיבור שלו, מספר שאין לו מושג מדוע הוא חש צורך לצלם את התמונות הללו. ברור לו שזהו עיסוק סרק שלא יועיל לאיש, אבל כשהוא נכנס לבית הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם.

גם לי הכסאות קוראים, מזמינים להצטרף. כיסא ריק הוא ההזמנה שלי. אני מביטה, משתהה.

כיסא ארוז, נשכח. נשכח ומחכה.

ואני, נוכחת-נפקדת בין צללי הלילה. בתמונה, אני רואה אחר כך את הצל שלי מחשיך את האור הלילי.

הכסאות המזדקנים נפרמים ונארגים מחדש לנוף החצר. הצמחיה הופכת שטיח לרגליהם, מכסה אותם בריפוד מחודש, נאחזת בהם. הזמן החולף עושה בהם מעשים, צורב ומלטף. גם לי, גם לי – אני מחייכת לעצמי.

הכסאות ממתינים ואני מוצאת את קטע מספר 67 בספר שאני כל כך אוהבת מוזיאון הכניעה ללא תנאי שכתבה דוברבקה אוגרשיץ'; היא כותבת על חבר שלה, אמן: ריצ'רד מצא ברחובת ברלין ארבעים וארבעה כיסאות שהושלכו ואחר-כך הציגם בתערוכה שלו. "הם היו כל–כך עייפים. רציתי שכולם יכירו בזה שאלה לא כיסאות אלא כיסאות–לשעבר. הזיכרון הוא בעצם מלאכת–אוהב." אומר ריצ'רד.

מלאכת אוהבת – השיטוט/צילום הזה שלי. לומדת ומתאהבת בשכבת הזמן המכסה את הדברים. כל דבר ודבר.

צלליות של כוונות טובות, תוכניות וחברויות אני רואה בכסאות. מי שהייתי. הדים למי שהייתי רוצה להיות. מי שחיכה כאן, מי ששתתה קפה, סימס ללא תשובה, עישנה סיגריה, מי שבהה.

כל אותם כסאות, כורסאות וספות שפגשתי בחצרות האחוריות מאז אותה המתנה לילית על הספה הצהובה לחתולה שלי שנעלמה והשאירה לי את השביל לחצרות – לא ישבתי על אף אחד מהם. אני בשוטטות והם בציפייה.
אבל העיניים, העיינים רואות בכל פינה חתולה.