לפעמים מתאהבים.
בדרך הביתה אחר הצהרים, כמעט הגעתי לרגע הזה של קפה ולחלוץ נעלים ו…עצרתי לרגע. הפיתוי של השביל אחורנית. פתאום ראיתי אותה, אהבה ממבט ראשון. צילמתי אותה, את החצר האחורית שגבה לחצר האחורית שעמדתי בה – חצר אחורית של חצר אחורית.
מצאתי לי חצר פלאות – מופזת באור הורוד של אחר הצהרים, נגלית מבעד לוילון מלמלה של עלים וענפים, כמו העמוד הראשון של ספר הרפתקאות מופלא שקראתי בילדותי, דלת סתרים שנפתחת לי לראות את היופי הזה , החבוי. אור אחר הצהרים מזכיר לי את "שעה אחרונה" של לאה גולדברג :
היא תבוא במַגע השקיעות הגדולות,
בברכת בדידותנו בָאוֹר.
עַד עמקוּ הימים כעיני איָלות
עם שלכת סתוִים על היאור"
"עַד נצא אל הגן, והשחר הקדים,
ולִבנו כָרע וישתוק
מול שלַות הפֵרות הבשלים, הכבדים,
היודעים את מותם כי מתוק."
חזרתי לחצר עם שחר, לראות אותה באור הכחול שאני כל כך אוהבת, דוממת. היא מפנה לי לחי צוננת, החיוורון התכלתל שולח אותי ממנה והלאה. אני נסוגה… נומי לך עוד חצר פלאות.
כמו געגוע לאהוב משכבר מבעד לחריצי הזמן, השביל הרמוס מסמן הבטחה כשאני עוברת ברחוב. כן, אני חוזרת לחצר הדלוקה באור הורוד-כתום של אחר הצהרים, יפה לך הסומק הזה בלחיים, זו השעה.
רציתי להכיר אותה עוד. לגעת מקרוב. הלכתי מעבר לפינה לרחוב המקביל ונכנסתי בשקט בשקט לחצר הפלאית עצמה. החתולה חומקת, הלב דופק, שלא יישמעו צעדי, אין לי תשובה מוכנה לשאלה: "מה לעזאזל את עושה כאן?"
חשופה ללא מלמלה וללא תחרה, חצר.
פג הקסם? כמעט
לא, לא ממש. עדיין אני בפיתחה של דלת סתרים לארץ לא נודעת, ממש כאן מאחורי הבית. ומחכים לי בה מריצה וסוס נדנדה לשאתני הרחק מכאן מעבר לקשת.
ימים עברו. אולי חדשים. עברתי על אלפי צילומים כשהחלטתי לכתוב את הבלוג. והמבט שלי שב לחצר הפלאים שלי, מבעד לזמן הוצפתי געגוע. חזרתי אליה בדרך הביתה מהעבודה, קצת מהוססת, נזכרת בטעם המר של אכזבה ממפגש עם אהבה ישנה…
מבעד לוילון ירוק של צמחי החורף חסרי הרסן ומלמלת ענפים שיבשו מקיץ שעבר היא נגלתה – עמדתי שם אסירת תודה וחייכתי לעצמי – פח אשפה, כיסא נטוש ומגבת ורודה ואותה הבטחה של פלאי פלאים.
יש אהבות שמחות!
בארץ החצרות האחוריות 