1968. גן העצמאות. חם. אני עומדת ומדקלמת: "עשרים שנה למדינת ישראל, עשרים שנה למדינה שלנו הצעירה במולדת שלנו העתיקה." על הדשא ילדי בתי הספר היסודיים של תל אביב. מאחורי מתנוסס בגאון הדגל. עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את השורות, את הרעד הקל בקול בהברה הראשונה, עומדת מול כולם והרמקול מולי. כשאני מסתכלת בתמונה שאני לא מחבבת במיוחד, אני נזכרת בשמש הקופחת ותוהה למה לעזאזל עשיתי פוני? למי רציתי להידמות?
מאז לא חזרתי לתסרוקת עם פוני אפילו בתקופות שזה היה צו השעה, אני שונאת את הקיץ בתל אביב ויש לי יחס מאוד מנוכר לדגלים יפי בלורית בראש תרנים זקופים מתנופפים לתפארת כלשהי.
מעולם לא הרגשתי לגמרי שייכת לכאן, לא הייתי שייכת לעמק, לא לשיבלים ולא לכינרת, בוודאי ובוודאי שלא לאקלים. או לדגל. והנה עכשיו – אני הולכת שוב ושבה וסובבת את ארץ החצרות האחוריות שלי. מוצאת את נוף מולדתי: את הצמחים המופקרים לנפשם, את הפינות המוסתרות שמזכירות לי את ילדותי, את תל אביב המרופטת, השכונתית. אני מרגישה את השרשים שלי צומחים מתוך אדמת החצרות האחוריות. כאן הבית. רגע אחרי ההבנה אני כבר מנסה לפענח, למפות. בונה לי רשימה מנטלית, ובספירת המלאי עדים אלמים: אופניים מכל הסוגים, בעיקר כאלו שמכוסים כבר בעשביה, אופנועים קשורים, עגלות ילדים מאובקות, כסאות מהדהדים היעדר, ספות מחוררות, כוסות וסיגריות, פחים, ברזים וצנרת מהסוג הישן, בלוני גז והמון חלודה. גם חתולים חשדניים. ולאט לאט נגלה לי משהו נוסף: הדגל, הדגל שלנו כחול ולבן. אגבי, מרופט, מקומט, מהוה, מאובק.
אני מוצאת את עצמי מתבוננת בו. אוספת אותו לסיפור. אה, אני חושבת, מישהו כאן אוהב לראות דגלים עם הקפה שלו. באור הבוקר הכסאות עדיין משוחחים ביניהם, על השולחן גם עלים משנה שעברה. ללא התורן ובגובה המבט שלי, אני מוכנה להתחיל להתיידד איתו – הזווות החדות דוקרות בעין, לפחות הבד אינו מגוהץ למשעי. מבויית, תלוי באטבי כביסה, למרגלותיו צמחיה מהוססת אך פורחת, בין נעל של תינוק למזל ומגן דוד ילדותי ומעוטר, הדגל שלנו מזמין חיוך.
קצת פרום בקצוות, לפעמים קרוע ועליו עקבות הזמן, הדגל הכחול והלבן מצטרף לתושבי ארץ החצרות האחוריות. אני מתחילה לחפש אותו בעוד ועוד חצרות, כמו ידיד ותיק, פזמון חוזר. והוא נגלה לי מעבר לפינה, בינות לצמחים, בלוריתו סתורה.
שרשרת דגלים נשכחת מאיזו מסיבה מצטרפת לעניינים שנשארו פרומים, לתוכניות שלא יצאו לפועל, לאהבות שדעכו, לדברים שלא זכרנו לאסוף ולארוז לשנה הבאה. הזמן הופך בצורות, הדגלים מתקפלים ברוח ונכרכים סביב החבל. אני מרגישה את הזמן. הדגלים והחלומות שהתנפנפו בי מתכנסים, כרוכים סביב חבלי המציאות, טורפים את שנתי בלילות. שולחים אותי לחצרות.
פתחתי עוד תיקייה במחשב, תחת חצרות אחוריות – כחול ולבן.
בארץ החצרות האחוריות 
מרגש ומענג!!!! הצילום של הדגל מסתבך בחוטי התייל פשוט נפלא! ממש אומר כל כך הרבה, 🙂
תודה מיכל, זה צולם בתל אביב, בשכונת שפירא בשבת בבוקר. וזה אנחנו.
דורית את כותבת כל כך יפה ונוגע, ונוגעת, כמו שאת! חמוטל.
זה עוזר שיש יד ללכת איתה בחצרות האחוריות, שם לפעמים חשוך. תודה
תענוג ללב, תענוג למח ותענוג לעין. מה עוד אבקש ממך מכורה? – דגלים מרוטים בחצר האחורית. בחזית כבר עייפנו מהם קצת.
לגמרי ותודה
איך הצלחת לכרוך בצורה טבעית כל כך את הדגל עם החצרות האחוריות שלך. פשוט מקסים. הכי טוב בינתיים.
חיים שלמים כרוכים לי שם, בחצרות האחוריות "שלי". ותודה גדולה
דורית יקרה, זה ממש מקסים. אני אוהבת לקרוא אותך. מחכה להמשכים
תודה. זה נותן כוח להמשיך ולהעז לתת מקום למבט הזה שלי, אחורה
קוראת את כל התגובות,ומוצאת את עצמי מהנהנת,מרגש ומענג, תענוג ללב,מקסים,הכל נכון,יופי.
אהבתי את הדגל תלוי בעזרת מקלות כביסה.
אוהבת את המבט שלך, אילנה ואת אטבי הכביסה מן הסתם גם
אהבתי מאוד. סיפרת פה סיפור של ממש.
החצרות הללו שאני מוצאת הן בית גידול ובית מחסה לסיפורים שלי. מקווה מאוד שאמשיך לספר את עצמי דרכן. תודה על הקריאה
"מבויית, תלוי באטבי כביסה, למרגלותיו צמחיה מהוססת אך פורחת, בין נעל של תינוק למזל ומגן דוד ילדותי ומעוטר, הדגל שלנו מזמין חיוך." שירה. אהבתי הפעם ואף יותר.
זה הכל שם, מאחורי, רק צריך להסתכל. וכן, מישהו כמוך, שיבין ללבי. שבת מחוייכת
הכי אהבתי את הדגל שנדחק לעטוף את גדר ההפרדה מפלסטיק , שם בראש הדף
יש לו גם חבר משמאל- היביסקוס !
how marvelously you unfold. You teach me. g.
תודה דורית על השיתוף. מאוד מזדהה עם המבט שלך אל האחוריים. בדיוק השנה חשבתי למה אני לא אוהבת את העיצוב של הדגל האם זה בגלל שהוא משדר איזה עילגות אסתטית או עודפות סימבולית? ולמה עדיין למרות הכל אני מרגישה בוגדת לחשוב כך.
אחוריים זה הכי 🙂 היחס שלנו לדגל ולסמלים בכלל כנראה רב שכבתי מאוד ולכן מעניין. תודה
תודה מיוחדת לאוֹרי, שזכר טוב ממני את משפטי הפתיחה שלי…
צמבל. באמת חוויות ובחירות דומות לנו.
תודה מחסנאית, על הדיאלוג הכחול/לבן כאן אצלנו במחסן
מה שכתבתי לך בשנה שעברה, בדיוק אותו הדבר (:
🙂 חיפשתי ומצאתי.
תודה עוד יותר גדולה אפילו
מקסים, באמת "מתכתב" עם הפוסט של המחסנאית. מאוד אהבתי את הניסוח: "תל אביב המרופטת, השכונתית". זה בדיוק מה שחסר לי בתל אביב של חולדאי.
תודה רבה ורד, כמה נעים שיש עוד כמה שחושבים ומרגישם דומה, זה מחייך ועושה חשק להמשיך 🙂
פינגבק: חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות | בארץ החצרות האחוריות