כחול ולבן

1968. גן העצמאות. חם. אני עומדת ומדקלמת: "עשרים שנה למדינת ישראל, עשרים שנה למדינה שלנו הצעירה במולדת שלנו העתיקה." על הדשא ילדי בתי הספר היסודיים של תל אביב. מאחורי מתנוסס בגאון הדגל.   עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את השורות, את הרעד הקל בקול בהברה הראשונה, עומדת מול כולם והרמקול מולי. כשאני מסתכלת בתמונה שאני לא מחבבת במיוחד, אני נזכרת בשמש הקופחת ותוהה למה לעזאזל עשיתי פוני? למי רציתי להידמות?

מאז לא חזרתי לתסרוקת עם פוני אפילו בתקופות שזה היה צו השעה, אני שונאת את הקיץ בתל אביב ויש לי יחס מאוד מנוכר לדגלים יפי בלורית בראש תרנים זקופים מתנופפים לתפארת כלשהי.

מעולם לא הרגשתי לגמרי שייכת לכאן, לא הייתי שייכת לעמק, לא לשיבלים ולא לכינרת, בוודאי ובוודאי שלא לאקלים. או לדגל. והנה עכשיו – אני הולכת שוב ושבה וסובבת את ארץ החצרות האחוריות שלי. מוצאת את נוף מולדתי: את הצמחים המופקרים לנפשם, את הפינות המוסתרות שמזכירות לי את ילדותי, את תל אביב המרופטת, השכונתית. אני מרגישה את השרשים שלי צומחים מתוך אדמת החצרות האחוריות.  כאן הבית. רגע אחרי ההבנה אני כבר מנסה לפענח, למפות. בונה לי רשימה מנטלית, ובספירת המלאי עדים אלמים: אופניים מכל הסוגים, בעיקר כאלו שמכוסים כבר בעשביה, אופנועים קשורים, עגלות ילדים מאובקות, כסאות מהדהדים היעדר, ספות מחוררות, כוסות וסיגריות, פחים, ברזים וצנרת מהסוג הישן, בלוני גז והמון חלודה. גם חתולים חשדניים. ולאט לאט נגלה לי משהו נוסף: הדגל, הדגל שלנו כחול ולבן. אגבי, מרופט, מקומט, מהוה, מאובק.

אני מוצאת את עצמי מתבוננת בו. אוספת אותו לסיפור. אה, אני חושבת, מישהו כאן אוהב לראות דגלים עם הקפה שלו. באור הבוקר הכסאות עדיין משוחחים ביניהם, על השולחן גם עלים משנה שעברה. ללא התורן ובגובה המבט שלי, אני מוכנה להתחיל להתיידד איתו – הזווות החדות דוקרות בעין, לפחות הבד אינו מגוהץ למשעי.  מבויית, תלוי באטבי כביסה, למרגלותיו צמחיה מהוססת אך פורחת, בין נעל של תינוק למזל ומגן דוד ילדותי ומעוטר, הדגל שלנו מזמין חיוך.

קצת פרום בקצוות, לפעמים קרוע ועליו עקבות הזמן, הדגל הכחול והלבן מצטרף לתושבי ארץ החצרות האחוריות. אני מתחילה לחפש אותו בעוד ועוד חצרות, כמו ידיד ותיק, פזמון חוזר. והוא נגלה לי מעבר לפינה, בינות לצמחים, בלוריתו סתורה.

שרשרת דגלים נשכחת מאיזו מסיבה מצטרפת לעניינים שנשארו פרומים, לתוכניות שלא יצאו לפועל, לאהבות שדעכו, לדברים שלא זכרנו לאסוף ולארוז לשנה הבאה. הזמן הופך בצורות, הדגלים מתקפלים  ברוח ונכרכים סביב החבל. אני מרגישה את הזמן. הדגלים והחלומות שהתנפנפו בי מתכנסים, כרוכים סביב חבלי המציאות, טורפים את שנתי בלילות. שולחים אותי לחצרות.

פתחתי עוד תיקייה במחשב, תחת חצרות אחוריות  – כחול ולבן.

כחול

חמש בבוקר. שבת. מכושפת אני מתעוררת אל  הרומן האפלולי שלי – חצרות אחוריות.  אני מחכה לאור ראשון בחצר אחורית.

בפעמים הראשונות בקרבת הבית, עדיין בעקבות רוח הרפאים של חיפוש החתולה, אבל כבר מצאתי את המולדת שלי. בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מרגישה בבית בחצרות האלה.
אני נזכרת במלותיו של קארבר:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו."
( תרגום : עוזי וייל)

כאן בחצרות האלה מצאתי לאן אני רוצה להפנות את המבט: מעבר לחזית לצד התפר, לדברים שהושארו מאחור לא פתורים.  והידיעה שאפשר לקחת את התמונות של הגילוי הזה הביתה  היתה בשבילי אותו רגע של חסד.

בשעה הזאת בחצרות עדיין דולק אור החשמל הלילי.  הציפורים מתעוררות, נשמעות היטב בשקט הסובב. יש קרירות טריה באויר. הזמן שלי מתגלה לי.

הטשטוש של תמונות השחר מרגיש לי מתאים, כמו טרנינג ישן. לעולם כזה אני פוקחת את העיניים, לפני שאני מרכיבה משקפיים. ובכלל, קצוות חדים וברורים יכולים לגרום לי אי-נחת, איזה רפיון בשולייים אוסף אותי אליו ברוך.

אור בחלון בודד  ואני תוהה אם זו מאחרת בנשף או משכים קום. מה יגידו השכנים? כלב נובח. הנה אני פרומת שער, בקרוקס מכוערות משוטטת מאחורי החיים שלנו ומנסה למצוא משהו. חושבת על המכורבלים ומקווה שישארו שם במיטותיהם, שלא יעיר אותם קול הכלב הנובח או קולות הענפים המתפצפצים תחתי  שמא יקומו לשתות קפה ולהציץ בחלון. הצורות הולכות ומתגלות באור המכחיל.הבוקר עולה, האור מתחיל לבעור – זה האות בשבילי להתכנס . אני חוזרת הביתה דרך הפארק .  חוזרת להתכרבל שׂבעת חושך ואור ראשון.
ועם הקפה אני יושבת נרגשת ליד המחשב לראות את ארץ הפלאות שלי ומגלה את האור הכחול. מעט אור היום שבצילומים כחול, ממש כחול. השחר נפער כמו הבטחה בחושך. ללא כל ספק רגע של חסד, פיסת גלויה מן המקום שלי.