בדיוק אז שיפצנו את הדירה, והחתולה שלי נפלה מהחלון. קומה שלישית אל האספלט. היא עמדה על אדן החלון ונבהלה מהפועל, ניסתה לקפוץ באלכסון אל המזגן וצנחה שלוש קומות.
התחלתי לבלות את הלילות בחצרות האחוריות. מחפשת. לפעמים לפנות בוקר. העזובה משכה את לבי יותר ויותר. טלאים של פינות חבויות, וֶספה ישנה – גלגליה חבויים בסרפדים המצמחים, ספה מרוטת כריות עם חור מסיגריה בוערת, צמחים זנוחים, קרשים ופחי אשפה. דברים שהיו פעם של מישהו. החצרות החדשות והנקיות שבהן סלולים מגרשי חניה נראו לי עקרות.
זו התמונה הראשונה שצילמתי בחצר אחורית. החצר האחורית שמאחורי הבית שלנו. כמעט אור.
לאט לאט הגיחו חתולי השכונה, מתחככים ברגלי. שוטטנו ביחד – הם ואני. כולם מלבדה.
החצרות המוזנחות התאימו לי. אהבתי את הרגעים בהם הבהיל פנס פינה, שיח ומדרגה. השיבה האיטית לחושך הרגיעה מעט את הקשר הכאוב בבטן שלי.
לא האמנתי שאראה אותה שוב. מעולם לא היתה ממש שלי. עיניים ירוקות מוקפות בכחל. דרוכה. ובכל זאת מצאתי את עצמי באחורי הבתים בלילות. מצאתי את מקומי. חדרי מדרגות ומקלטים נעולים, אופניים מכוסים בשיחים מאובקים, בלוני גז, ארונות פעורים, נעליים ישנות, חדרי אשפה, ברזים מטפטפים ובדלים. נשארנו מאחור. כבויים וסמויים.
ישבתי על הספה שהיתה פעם צהובה, מישהו פעם עישן שם מאוחר בלילה וחרך בה חור בהיסח הדעת. כמה זמן סביר לחכות לחתולה שלי? זמן חסר תכלית של אחורי קלעים. כיסא מטבח בסגנון שנות החמישים נשען של שלוש רגלים מולי. אולי הם ישבו כאן ושוחחו, שתו קפה. מצוטטת לשיחת הרפאים. חתולת לילה מתקרבת, חשדנית. אני מרחיקה את לבי ממנה.
שנה לאחר מכן קניתי לעצמי ליום הולדתי מצלמה. מצאתי את עצמי יוצאת עם שחר לאותן חצרות אחוריות לתעד את רוח הרפאים של אותו חיפוש. חשבתי לעצמי שאוכל לסגור מעגל, שאמצא נחמה בכך. ובמקום מצאתי לי ארץ פלאות, ארץ החצרות האחוריות. מאז אני שם.
בארץ החצרות האחוריות 